ניצן העלה את הסרטון הזה באתר שלו, ונהנתי מכל רגע. מעבר לכך שכפי שניצן אמר, ובצדק, מדובר בהנאה צרופה, הייתי מוסיף ואומר שההנאה מועצמת עוד יותר מכך שאני מגלה שהייתי שם בכל רגע. ממש יצא לי לשחק כמעט בכל אחד מהמשחקים שמוצגים שם. כבוד. תהנו.
ארכיון חודשי: נובמבר 2006
מייקל ריצ'ארדס הוא כושי?
לא. הוא לא. פשוט לא מצאתי כותרת אחרת לפוסט הזה.
מכירים את האנשים האלה שממש יכולים לדקלם בעל-פה כל פרק של סיינפלד? מסתבר שלפעמים זה עוזר כדי להכין יצירות עריכה גאוניות כאלה.
דו"ח התקדמות
בשבוע האחרון הייתה לי פריצת דרך. יהונתן אמר "אבא", והוא כולה בן 3 חודשים.
טוב, לא בדיוק "אבא". אבל קרוב. למה הכוונה? טוב, קודם כל, צריך לציין שבתקופה האחרונה התחלנו (אשתי ואני) לפתח איתו שיחות של ממש. בדרך-כלל מדובר בסשנים של כחצי שעה בהם כל אחד משני הצדדים – ההורה והילד – מנסים לומר לשני את מה שעולה על רוחם. ההורה מדבר כרגיל, ובשלב מסויים הילד מתחיל לענות בגרגורים, פעיות, אנחות וכדומה. בשלב הזה, ההורה עובר למצב רגרסיבי בו הוא מתחיל לענות לילד באותה שפה. כלומר, "אה, בה, ציגלה-מה…". כיף לא נורמלי. בחיי. הילד ממש צוחק. צחוק צווחני וקצרצר כזה. עדיין לא צחוק מתגלגל כמו זה. (מי שלא צוחק מזה, משהו לא בסדר איתו)
בקיצור, אחד מהדברים שאני חוזר ואומר ליהונתן זה "אבא". כמובן שאני מדגיש את ההברות, ואומר זאת מול הפנים שלו כדי שיראה את הפה שלי אומר "אאאא-בא". מתישהו השבוע עשיתי את זה, וחיכיתי כמה רגעים. להפתעתי ושמחתי הרבה, הילד אמר "בההה" שהוא מעין שילוב הברתי של באאאא ו-בוווו. החלק המפתיע הוא שראיתי ממש כיצד הוא מנסה להגות את זה. הוא ממש התאמץ! זה היה רגע מדהים.
מה שנקרא, רגעים קטנים של אושר.
שיש
נזכרתי בציטוט חביב ששמעתי לא מזמן ברדיו:
"השיש הוא הרצפה של החיים והתקרה של המתים".
תקווה
קראתי עכשיו את מה שכתבה אח"י דקר על סבא שלה.
בהתחלה רציתי להגיב במסגרת התגובות הרגילות, אבל כשראיתי אילו זכרונות זה מעלה בי, החלטתי לכתוב משהו קצת יותר מכובד (?) בעניין.
מי שחוותה חוויה דומה היא אשתי. סבא שלה נפטר. גם אצלם, כמו אצל אח"י דקר, זה היה תהליך ארוך ומתיש-נפשית. הסבא חווה איזה סיבוך כתוצאה ממצב רפואי מתמשך, והגיע לטיפול נמרץ. הוא היה כבר מעל גיל 90. חיים ארוכים, אם כי בעשור האחרון לחייו הדעיכה החלה להראות אותותיה. מכל הסיפורים וההיכרות הקצרה-יחסית שלי איתו הבנתי שמדובר באדם גדול, מכל הבחינות. הוא היה גדול פיזית – גבוה, בעל נוכחות. כזה שלא ניתן להתעלם ממנו. הוא היה גם גדול מבחינה נפשית – הכיר את התורה ואת מנהגיה טוב יותר מהרבה חרדים ובני-ישיבות. איש נעים הליכות, אהוב על הבריות, ולאף אחד לא היה דבר, ולו חצי דבר, רע לומר עליו.
הוא הגיע לבית-החולים במצב קשה, ואובחנה אצלו רעלת כלשהי. הרופאים קבעו שאם יקטעו את רגלו, מקור הרעלת, יש סיכוי. בדיעבד, כשאני וכמה מבני המשפחה חושבים על זה, זה נשמע לנו כהחלטה שהייתה מטופשת, יהירה וחסרת-אחריות. מי בדעתו השפויה חושב שאדם בגיל כזה, חולה ובעל מצב בריאותי ירוד מלכתחילה ישרוד קטיעה של רגל?
אז זהו, שאף אחד. מה שהוביל את תהליך קבלת ההחלטות בשלב הזה הוא החלק הלא-שפוי, אם אפשר לומר, שנמצא בכל אחד מאיתנו: התקווה. כולם קיוו שזה באמת מה שיפתור את הבעיה, ויחזיר את האיש הזה לחיקם, בריא, אם לא שלם.
זה לא עזר.
אחרי הניתוח, מצבו הורע, והוא שכב בטיפול נמרץ, מונשם, לא מגיב, חיוור. אני זוכר שבאנו לבקר. כל הזמן היה שם מישהו מהמשפחה. כל פעם שאני חושב על זה, אני נזכר בסצנה ההיא מ"סיפורו של וויל האנטינג" שבה המורה (רובין וויליאמס) מסביר לוויל (מאט דיימון) מה זו אהבה. הוא מתאר שם את מותה של אשתו מסרטן, ואומר "שאנשי בית-החולים יודעים שהמושג 'שעות ביקור' לא תופס לגביך". ככה זה היה.
בפעם היחידה שליוויתי את אשתי לשם, נכנסתי יחד איתה לחדר בו הוא שכב. מבט אחד הספיק לי כדי להבין את רוע הגזירה. הרגשתי צביטה חזקה בחזה, כאילו הלב לא רוצה לראות את זה. לא רוצה לזכור את זה.
במצבים כאלה תמיד עולה שאלת המתת החסד. אח"י דקר אומרת שהיא מעריצה את האנשים שמוכנים לוותר, לשחרר. אני חושב שאלו הנוקטים בהמתת חסד, הם אלו שאיבדו תקווה. הלהבה, עד כמה שהייתה קטנה אבל הייתה בליבם, כבתה. וזה עצוב. תקווה היא משהו אנושי. היא מה שנותן לאנשים כח להמשיך. כל עוד יש תקווה, המתת חסד אינה מקובלת. מי שנוקט בשיטה הזו, לדעתי, הוא אדם שהלהבה בליבו דעכה קצת.
אני לא שופט את האנשים שעושים זאת. אין זה מקומי או מסמכותי. זה רק מה שאני חושב, ובאמת שאין לי מושג מה אחשוב אם זה יהיה מישהו מהצד שלי במשפחה, שהכרתי כל-כך הרבה זמן. אני מקווה שלא אצטרך להתמודד עם השאלה הזו לעולם.
הסבא הלך לעולמו כשבוע לאחר קבלתו לבית-החולים.
יהי זכרו ברוך.
הסימפסונים על מסך הכסף! בדו-מימד!
אם עוד לא ראיתם את זה, ועדיין לא הצליחו להצחיק אתכם כהוגן היום, הגיע הזמן שתדעו שזה בדרך.
עגלת ילדים (סיפור קצר)
זהו זה.
נגמר עוד יום בעבודה. אני כאן משעות הבוקר המוקדמות ועכשיו כבר חושך בחוץ מזה שעתיים, ואני עייף. ממש עייף. העין השמאלית שלי מאותתת לי על כך באמצעות עווית – העפעף מתכווץ לרגע באופן לא רצוני כל כמה דקות. אני כבר מכיר את איתות האזהרה הזה. הגוף שלי צועק אלי צעקה דוממת: "אני צריך מנוחה! אני צריך לישון! שכח מהעיסוקים הטריוויאליים שלך היום, ולך לישון מוקדם יותר. אני מפציר בך!"
ההיענות שלי במקרים כאלה משתנה מפעם לפעם. יש פעמים בהם אני מגיע הביתה, מתענג על מקלחת חמה, ואחריה מיד נכנס אל מתחת לשמיכה. ברגעים הראשונים מתחתיה, אני נותן לה לעטוף אותי בריח הגוף המוכר שלי שמוטבע בה, ואשר שאיפה אחת ממנו מובילה אותי לאותה תחושת ריחוף שלפני הירדמות. בפעמים אחרות, אני מתעלם מהפצרות גופי, ולאחר שאני מגיע הביתה אני מנצל את שעות העירות המעטות שנותרו לי כדי לצפות באחת מהסדרות האהובות עליי, להתעדכן במה שקורה בכפר הגלובלי המרושת, לעמול בחירוק שיניים על מטלות האוניברסיטה, להעסיק את עצמי באחד ממשחקי המחשב שלי או לאחוז בעט הדיגיטלית שלי ולשחרר למסך המחשב את אחד מהאיורים שמתרוצצים לי בראש. זה בדרך-כלל מסתכם בסקיצה ראשונית שנשמרת כדי שאמשיך אותה במועד מאוחר יותר. על פי רוב, לצערי, המועד הזה מבושש להגיע. להמשיך לקרוא