עשרה טיפים להורים חדשים

פוסט זה הוא חלק מפרויקט "עשר" של אח"י דקר.

אני לא מומחה. לא מתיימר להיות. אני רק רוצה לשתף אחרים, ולהמליץ (או להזהיר) על מה שגיליתי בשנה האחרונה…

  1. במידה ואתם כרגע באמצע ההריון (לפני השליש האחרון), הירשמו לקורס הכנה ללידה – אחת מההשקעות הטובות ביותר שתוכלו לתת לעצמכם ולילדיכם. זה שווה את זה. למי שגר באזור גדרה, אנחנו הלכנו לקורס אצל קטי נחשון, ואנחנו ממליצים בחום.
  2. בחירת עגלה לתינוק – לא אלאה אתכם ביותר מדי פרטים – יש מספיק מדריכים באינטרנט – למעט הדבר הבא: אם אין לכם מעלית בבית, שווה להשקיע בעגלה הקלה והאיכותית ביותר שתוכלו למצוא (גם אם זה מייקר את העלות שלה). אנחנו קנינו עגלה של Inglesina ששוקלת 9 קילו. נשמע מעט? חכו עד שתנסו להעלות אותה ביחד עם הילד. בקיץ. בלחות של ראשון לציון. אני רוצה לחסוך מכם את זה.
  3. במידת האפשר, מומלץ שגם האבא יצא לחופשת לידה – התקופה הראשונית שלאחר הלידה יכולה להיות תקופה קשה מאוד, והתמיכה הכי טובה יכולה להגיע רק ממי שמכיר את האמא הכי טוב – אבא. אני, למשל, לקחתי חופשה של שבועיים כדי להיות בבית ולעזור בכל דבר שרק אוכל (וזה כולל נקיון, אוכל, קניות, החלפת חיתולים, רחיצה ועוד). נוכחות החצי השני במהלך התקופה הזו יכולה להפוך אותה לחוויה חיובית ומחזקת. במיוחד לאור הטיפ הבא.
  4. אם החלטתם לבחור בהנקה – עם הילד הראשון, ממה שאני הבנתי מזוגות אחרים, ההנקה היא תהליך מאוד קשה בהתחלה. גם לנו זה היה קשה. האם החדשה זקוקה להמון תמיכה, כי זה יכול לכאוב, ויכול לתסכל (כי הוא לא מצליח לתפוס את הפטמה כמו שצריך). מצד שני, ברגע שנכנסים לתנופה, זה פשוט לא ייאמן כמה סיפוק זה מניב עבורה ועבור התינוק (וגם לאבא). המלצה שלי: אל תקשיבו לסבתא/אמא/דודה שאומרות לכם "תנו לו בקבוק/תנו לו תחליף/אין לך מספיק חלב". בדרך כלל אלה עצות שאין בהן שום תועלת והן סתם יוצרות תיסכול מיותר. עדיף לפנות ליועצת הנקה מוסמכת (קטי נחשון היא אחת מיני רבות) – אחד מהדברים הכי טובים שאפשר לעשות בשביל לעודד את תהליך ההנקה.
  5. התינוק לא בוכה סתם – אם הוא בוכה, סימן שמשהו מציק לו. זה יכול להיות אפילו התנוחה שבה הוא נמצא (הוא לא יכול לשנות אותה). לפעמים הוא סתם צריך חיבוק. לפעמים זה חיתול רטוב למרות שהחלפתם בדיוק לפני 10 דקות. אתם לא תאמינו איזה דברים יכולים להרגיע אותו. אבל הדבר הכי חשוב שצריך לזכור: כל עוד הילד עוד לא יודע להסביר מה מפריע לו (מדבר), הוא יבכה. ככה זה. אבל, זה לא אותו בכי בכל מצב. יש את סרטי ההדרכה של "הלוחשת לתינוקות" (ראינו את זה בערוץ 8 מתישהו, אני חושב). גילינו שלפחות חלק ממה שמוצג שם הוא נכון. התינוק אכן משתמש בבכי מסוג שונה למצבים שונים. כדאי לצפות בהם כמה שיותר מוקדם כדי להנות מהאפקט (אולי ביחד, בחופשה של שני ההורים לאחר הלידה?).
  6. בחירת רופא ילדים – עדיף להתאמץ קצת ולהגיע לרופא קצת רחוק שאתם מרגישים איתו בנוח וסומכים עליו (ואם יש המלצות אז זה עוד יותר טוב), מאשר ללכת לרופא הכי קרוב ולא לסמוך עליו בכלל, ולפקפק בכל פעם בדברים שהוא אומר לכם (אפילו אם הוא טוב מאוד במה שהוא עושה. זה פשוט עניין של כימיה).
  7. טיפת חלב – התפקיד שלהם הוא לספק מידע ותמיכה להורים, כמו גם לספק את החיסונים לילדים. התייחסו לכל דבר שהם אומרים לכם בביקורתיות מסוימת. לפעמים יש להם פליטות שיכולות לשגע הורים בעלי נטיות לדאגה ("הראש של הילד גדול מדי". לא הוא לא. הוא בטווח המקובל.). אם משהו לא נראה לכם במה שהם אומרים לכם, אין שום מניעה שתלכו לבדיקה התפתחותית אצל רופא ילדים. דעה שניה זה תמיד טוב.
  8. מוצצים – ברגע שזיהיתם שהעולל קיבל בברכה מוצץ מסוג מסוים, קנו מיד כמות כפולה שלו ושל הדגם הזהה לגילאים מבוגרים יותר. אנחנו, למשל, תקועים עכשיו כי הקטנצ'יק שלנו ננעל על סוג מסוים שכבר לא מיובא לחנויות (דגם סיליקון מסוים של NUK), ואנחנו מנסים לארגן את זה מחו"ל.
  9. עוברים למזון מוצק? צריכים משהו לריסוק הפירות וכל השאר? המלצה שלנו – מרסקי המזון של Braun. אחלה של מוצר. קומפקטי, חזק ובעל אינספור שימושים. לכו על הדגם עם צוואר המתכת (עמיד יותר). מתאים גם להכנה של מיצי פירות (סמיכים).
  10. האמינו בעצמכם – אין דבר כזה כמו "ההורה הטוב ביותר" או "הדרך הכי טובה". כל אחד עושה טעויות, ואצל כל אחד זה אחרת. העיקר שה ללמוד מהן, ולהבין שלכל אחד מתאים משהו אחר. הקשיבו לעצות אחרים (אמא/סבתא/דודה/וכו') אבל השתמשו בהן בחוכמה. עשו את מה שעושה טוב בשבילכם, ולא רק בגלל שלאחרים זה עשה טוב. יכול להיות שמתוך כל הטיפים האלה שכתבתי רק זה האחרון הוא הנכון עבורכם. אין לי שום בעיה עם זה – ככה זה צריך להיות! שיהיה לכם לבריאות, לידה קלה, ומזל טוב!

לא קרה כלום

701443_20935024-wince.pngמהמעט שיצא לי לחוות, זהו המשפט שבאופן אוטומטי נפלט לרוב האנשים כשלילד קרה משהו (בדרך כלל שלילי). הדוגמא הנפוצה ביותר היא כשהוא נופל (קדימה, אחורה או כל כיוון אחר) וחוטף איזו בומבה לראש – לא משהו רציני שדורש טיפול המשך, אבל ברור לכולם שזה כואב.

שומעים מעין "בום" קטן, והילד מתחיל למרר בבכי. מיד עטים עליו כל האנשים שבאיזור ומנסים להרגיע אותו עם המשפט. "לא קרה כלום.." "הכל בסדר.." "די די די.."

להגיד לילד ש"לא קרה כלום" ולנסות להרגיע אותו זה אחד מהדברים הכי פרדוקסליים שאפשר לומר לילד.

אז זהו, שכן! קרה משהו! הוא קיבל מכה! אם לכם זה היה קורה, הייתם מקללים חופשי את כל העולם ואשתו. לעומתכם, הילד לא יודע מה זה לקלל (חכו חכו), אז הוא בוכה. מותר לו לבכות!

באופן אישי, אני משתדל לומר לו דברים בסגנון "אוי, אוי, אוי, קיבלנו מכה?" "אתה צודק, זה כואב…" "לא נורא, זה יעבור עוד מעט…". אגב, "לא נורא" ו"לא קרה כלום" הם שני דברים שונים לגמרי! אז במקום לומר לו שלא קרה כלום, ולנסות להרגיע אותו כדי שתוכלו לחזור כמה שיותר מהר לעיסוקיכם, תנו לו קצת חום ואהבה, תנו לו להרגיש שאתם מבינים את מה שעובר עליו, ואתם תראו שהוא יירגע הרבה יותר מהר. מנסיון.

אגב, גם אני חוטא בזה לפעמים, אבל אני יודע שזה לא בסדר ומיד מתקן את עצמי.

[מקור תמונה: sxc.hu]

אני מפחד

אני מפחד ללכת ברגל – אולי מישהו ידרוס אותי

אני מפחד לנסוע על הכביש – אולי מישהו ייתנגש בי

אני מפחד ללכת ברגל בלילה – אולי מישהו ידקור אותי

אני מפחד ללכת ברגל ביום – אולי מישהו ידקור אותי

אני מפחד שבקרוב תהיה פה מלחמה נוספת

אני מפחד שיקראו לי למילואים ואז אולי אמות (בקרב? בדרך לבסיס? בתור לאוטובוס?)

אני מפחד שיפציצו אותנו כל כך מהר שלא אספיק אפילו להגיע למילואים

אני מפחד שעוד מעט יחסמו לי את האינטרנט וידעו אם אני מאונן או לא

אני מפחד שעוד מעט אאלץ לשלוח את הילד שלי לפעוטון

אני מפחד שבסוף אחליט לעזוב את הארץ

אני מפחד שאנשים לא רגישים יגיבו למה שכתבתי

אני לא מפחד לומר את כל זה

יש משהו מאגי בחיתולי הבד האלה

הוא אכל מזמן, הוא כבר עשה את הגרעפס שלו והוא רגוע.

הוא פלט כבר לפני שעה, ומאז לא יצא מפיו שום דבר שמזכיר חלב מעוכל. הדבר היחיד שעדיין ממשיך, כמעין תוצרת מפס ייצור הוא הנזילה הבלתי פוסקת של הרוק, אשר מנוגבת באמצעות סינר. ומזה כבר ממש לא מתרגשים אצלנו.

הרמתי אותו ולקחתי אותו איתי. ככה, כמו שהוא.

איזו טעות.

לא עברו 5 דקות, והחולצה שלי, שהוצאה הבוקר מהארון, חוותה לטעום את השאריות האחרונות של האוכל, אשר המתינו בסבלנות איפשהו במורד הוושט ורק חיכו לשינוי בזוית הגוף של יהונתן, אשר תאפשר להם דרך מילוט קלה. איפה חיתול הבד? איפה שהשארתי אותו, כמובן.

למה? למה כשאני לוקח איתי את החיתול הוא לא פולט? דווקא כשאין חיתול, הוא מחליט לבדוק את כושר הספיגה של הבגד שלי.

בחיי שיש משהו מאגי בחיתולי הבד האלה.

עגלת ילדים (סיפור קצר)

זהו זה.

נגמר עוד יום בעבודה. אני כאן משעות הבוקר המוקדמות ועכשיו כבר חושך בחוץ מזה שעתיים, ואני עייף. ממש עייף. העין השמאלית שלי מאותתת לי על כך באמצעות עווית – העפעף מתכווץ לרגע באופן לא רצוני כל כמה דקות. אני כבר מכיר את איתות האזהרה הזה. הגוף שלי צועק אלי צעקה דוממת: "אני צריך מנוחה! אני צריך לישון! שכח מהעיסוקים הטריוויאליים שלך היום, ולך לישון מוקדם יותר. אני מפציר בך!"

ההיענות שלי במקרים כאלה משתנה מפעם לפעם. יש פעמים בהם אני מגיע הביתה, מתענג על מקלחת חמה, ואחריה מיד נכנס אל מתחת לשמיכה. ברגעים הראשונים מתחתיה, אני נותן לה לעטוף אותי בריח הגוף המוכר שלי שמוטבע בה, ואשר שאיפה אחת ממנו מובילה אותי לאותה תחושת ריחוף שלפני הירדמות. בפעמים אחרות, אני מתעלם מהפצרות גופי, ולאחר שאני מגיע הביתה אני מנצל את שעות העירות המעטות שנותרו לי כדי לצפות באחת מהסדרות האהובות עליי, להתעדכן במה שקורה בכפר הגלובלי המרושת, לעמול בחירוק שיניים על מטלות האוניברסיטה, להעסיק את עצמי באחד ממשחקי המחשב שלי או לאחוז בעט הדיגיטלית שלי ולשחרר למסך המחשב את אחד מהאיורים שמתרוצצים לי בראש. זה בדרך-כלל מסתכם בסקיצה ראשונית שנשמרת כדי שאמשיך אותה במועד מאוחר יותר. על פי רוב, לצערי, המועד הזה מבושש להגיע. להמשיך לקרוא

איך הופכים פרק בודד לעונה שלמה?

התשובה המהירה: עושים ילד.

התשובה הפחות מהירה: עושים ילד, וכשהוא בערך בן חודש, צריכים לקום אליו כל-כך הרבה פעמים, שפרק אחד בן 40-45 דקות, הופך לעונה שלמה של 10-15 פרקים בני כמה דקות כל-אחד…