זהו זה.
נגמר עוד יום בעבודה. אני כאן משעות הבוקר המוקדמות ועכשיו כבר חושך בחוץ מזה שעתיים, ואני עייף. ממש עייף. העין השמאלית שלי מאותתת לי על כך באמצעות עווית – העפעף מתכווץ לרגע באופן לא רצוני כל כמה דקות. אני כבר מכיר את איתות האזהרה הזה. הגוף שלי צועק אלי צעקה דוממת: "אני צריך מנוחה! אני צריך לישון! שכח מהעיסוקים הטריוויאליים שלך היום, ולך לישון מוקדם יותר. אני מפציר בך!"
ההיענות שלי במקרים כאלה משתנה מפעם לפעם. יש פעמים בהם אני מגיע הביתה, מתענג על מקלחת חמה, ואחריה מיד נכנס אל מתחת לשמיכה. ברגעים הראשונים מתחתיה, אני נותן לה לעטוף אותי בריח הגוף המוכר שלי שמוטבע בה, ואשר שאיפה אחת ממנו מובילה אותי לאותה תחושת ריחוף שלפני הירדמות. בפעמים אחרות, אני מתעלם מהפצרות גופי, ולאחר שאני מגיע הביתה אני מנצל את שעות העירות המעטות שנותרו לי כדי לצפות באחת מהסדרות האהובות עליי, להתעדכן במה שקורה בכפר הגלובלי המרושת, לעמול בחירוק שיניים על מטלות האוניברסיטה, להעסיק את עצמי באחד ממשחקי המחשב שלי או לאחוז בעט הדיגיטלית שלי ולשחרר למסך המחשב את אחד מהאיורים שמתרוצצים לי בראש. זה בדרך-כלל מסתכם בסקיצה ראשונית שנשמרת כדי שאמשיך אותה במועד מאוחר יותר. על פי רוב, לצערי, המועד הזה מבושש להגיע. להמשיך לקרוא
רוני יניב 