מחסני חשמל עיצבנו אותי

ביום חמישי האחרון, לאחר אינספור דחיות ועיכובים, הלכתי לקנות מייבש כביסה. כמו כל צרכן מיודע, עברתי אצל כמה מפיצים (טרקלין חשמל, שקם אלקטריק ומחסני חשמל), השוויתי מחירים ושאלתי שאלות.

המחירים היו די זהים – הפרש של מאייה לפה או לשם – כאשר למחסני חשמל היה את המחיר הזול ביותר (אבל לא בהרבה). גם ההובלה אצלם היתה זולה יותר מהאחרים. סבבה.

כשהייתי במחסני חשמל, שאלתי את נציג המכירות (יוסי), אם ההובלה כוללת הרכבה – אני צריך שיעזרו לי לשים את המייבש על מכונת הכביסה. ללא שום מחשבה נוספת, הוא ענה לי ש"בטח, בטח", ואפילו הוסיף "לא נשאיר אותך לבד". וואו. מה אתה אומר… מעבר לזה, ההובלה יכלה להתבצע יום אחרי – כלומר יום שישי.

ניגשתי לדלפק המכירות ושילמתי על המכשיר. ההובלה אכן תוזמנה ליום שאחרי. חזרתי הביתה.

המוביל הגיע בשעה 13:30. העלה את המכונה לדירה, וכאן חטפתי את הזבנג לפנים.

"רק תחתום לי פה, ושלם לי את דמי ההובלה", אומר לי המוביל.

"רגע, אתה עוזר לי להרכיב את המכונה?"

"לא, לא, מה פתאום. אפילו אסור לי לפתוח את האריזה", הוא עונה.

"אבל כשקניתי אמרו לי שיעזרו לי להרכיב אותה", אני מציין, למרות שאני כבר מבין שהסבירות שזה יועיל נמוכה אפילו מהסבירות שלי לזכות בלוטו פעמיים. ברציפות.

"אני לא יודע מה אמרו לך, אבל לי יש הוראות חד-משמעיות. מי שיכול לפתוח את האריזה זה רק טכנאי שירות של היבואן, או הלקוח לבד, אם הוא מוכן לוותר על האחריות", אמר והצביע על מדבקה בצד האריזה שבה זה מצויין. מעניין שתמיד המוביל לא יודע מה אומרים ללקוח בחנות. בהקשר הזה, אני רוצה לציין לטובה את "שילב". המוביל שלהם ידע בדיוק מה הזמנתי, ידע להסביר לי על המוצרים, עזר לי לפרק את האריזה ולוודא שכל החלקים נמצאים, ובקיצור נתן לי תחושה טובה מאוד. כמובן שבמקרה הנוכחי, המצב הוא אפילו לא בקצה השני של הסקאלה – הוא בקצה השני של היקום.

"טוב, הבנתי. תודה רבה לך." אמרתי, ושלחתי את המוביל לדרכו. אין לי מה לעכב אותו סתם – הוא לא קובע את הנהלים.

מיד לאחר שעזב, התקשרתי לטלפון של מוקד השירות של היבואן כדי להזמין טכנאי. את אוזניי בירכה הודעה שמציינת שהתקשרתי מעבר לשעות הפעילות. עכשיו הדם שלי התחיל לעלות בטמפרטורה. התקשרתי לטלפון של מחסני חשמל, וגם שם קיבלתי הודעה דומה. זה הרגיש כאילו המוביל קיבל הוראה מפורשת להגיע בשעה כזו מאוחרת, כדי שלא יהיה לי לאן להתקשר.

אין מה להתרגז, אמרתי לעצמי. עכשיו זה לא יועיל לאף אחד, ובטח לא לעצמך. אז נתקעת עם אריזה ענקית באמצע הסלון, אז מה? בשבוע הבא זה ייעלם. קרן תיאלץ להתאפק עם השקת הבכורה שתיכננה (3 מכונות שלמות – זה מדהים איך כמות הכביסה עולה כשיש לך תינוק בן 4 חודשים בבית – כשהוא פולט זה בא עם אפקט סביבתי).

היום התקשרתי למרכז השירות, ומעבר להמתנה הארוכה, הנציגה הייתה יעילה וזריזה, ויידעתי אותה שלא ציינו בפני את העניין של הטכנאי. ההגעה נקבעה ליום שלישי בבוקר. נראה מה יהיה. אולי יותר מאוחר אני אתקשר למחסני חשמל כדי לנסות ולהבין למה לא ציינו בפני את העובדה הזו.

מעצבן, אבל לא ברמות היסטריות. לפחות בפעם הבאה נהיה חכמים יותר. לידיעתכם.

זכויות יצורים

לא, זו לא טעות הקלדה.

התמונה הזו הושאלה מוויקיפדיה, מהמאמר על זנים בסכנת הכחדה (באנגלית). הטיגריס הוא אחד מזנים אלו. נניח שאני צלם מקצועי, וצילמתי את התמונה הזו למטרה אישית. עד כמה שידוע לי, במסגרת החוק לזכויות יוצרים, אני יכול לפרסם את התמונה אצלי באתר, או להשתמש בה לפרסום עצמי ללא צורך בתשלום תמלוגים לאף אחד.

עכשיו נניח שצילמתי את התמונה הזו עבור חברה כלשהי לטובת פעילות שיווקית כלשהי. סביר להניח שאחייב את אותה חברה עבור השימוש בתמונה שאני צילמתי, נכון?

עכשיו, נניח שבמקום טיגריס, צילמתי דוגמנית או דוגמן (PC או לא PC?). מן הסתם, יהיה זה הגיוני שעלות הצילום תעלה על מנת לשקף את שכר הדוגמן/דוגמנית. מעבר לכך, עלות זו תהיה מקובלת על כל הצדדים המעורבים בפרויקט, נכון? הרי לא יעלה על הדעת שהדוגמן יספק את מראהו לטובת מטרה כלכלית ללא שום תמורה. אם כך, מה לגבי הטיגריס? האם מגיע לו שכר או לא?

גרגורי קולברט טוען שכן (ואני מסכים איתו). קולברט הוא צלם בעל שם עולמי, והוא אחד מהאנשים שהופיעו בכנס TED. בהופעה שלו, קולברט מציג קטע בן 10 דקות מתוך סרט שהוא הפיק ואשר מוצג בתערוכה שלו. הסרט מכיל צילומים מדהימים של חיות ואנשים בסצנות שלא היו מביישות אף אנימטור בפיקסאר או ILM, למרות שצולמו במצלמה בלבד. לאחר הסרט, קולברט מציע בדיוק את מה שעולה מהפסקאות הקודמות: ליצור שיטת תמלוגים אשר תאפשר לתגמל את בעלי החיים המצולמים עבור מטרות כלכליות/מסחריות, ועל-ידי כך לעזור לשמר את בעלי החיים הללו. זה נשמע פשטני למדי במילים שלי, אבל הוא מציג זאת בצורה הרבה יותר טובה. שווה לצפות עד הסוף, ולתת לזה לשקוע.

להורדה של ההופעה/הרצאה באיכות גבוהה (מומלץ), לחצו כאן. לצפייה ב-streaming, לחצו כאן.

זה שבור!

סת' גודין הוא אחד מהמוחות השיווקיים המוערכים ביותר כיום (לפחות בארה"ב). מעבר לכך, גם ההרצאות שלו מרתקות ומשעשעות.

בסרטון הבא, סת' מדבר על מוצרים או שירותים שמבחינתו הם "שבורים". מה זה אומר? צפו בהרצאה!

אחרי הסרטון, צפו בפוסט הזה.

איך להוסיף חיפוש בגוגל רידר

הגעתי למדריך הזה דרך הבלוג של עידן. בתור אחד שמשתמש בגוגל רידר, מדובר בהאק חביב ביותר, ואפשר אפילו לצרף אותו לדף הבית המותאם אישית של גוגל. רק חבל שזה לא ניתן להטמעה בתוך הממשק של הרידר.

נו, גוגל… מתי תוסיפו חיפוש לרידר שלכם?

הבטחתי, לא?

(בהמשך לפוסט הקודם בנושא) קחו בחשבון שכל הופעה נמשכת כ-20 דקות.

קודם כל, משהו מצחיק. אמנם משנת 2004, אבל זה לא ממש משנה. לבחור קוראים זה פרנק (ze frank). כבר מצחיק. מעבר לזה, לבחור יש ראש מטורף לגמרי, וההופעה שלו גורמת לצופה להישאר עם חיוך כל הזמן. שווה ביותר.

המלצה שלי: תורידו את הסרטון המלא (65 מגה מכווץ). האיכות גבוהה ופשוט תענוג לצפות. כך גם לגבי כל השאר.

הסרטון הבא הוא ההופעה של דייויד פוג. מר פוג הוא כותב טור הטכנולוגיה של הניו-יורק טיימס וזוכה בפרס האמי. תחילת ההופעה מראה לפחות סיבה אחת מדוע. ההופעה שלו מדברת על שיפורים טכנולוגיים במוצרי תוכנה, שימושיות (usability), וחוויית משתמש. שווה ביותר!

ושוב לשירותכם, הקישור לסרטון באיכות גבוהה.

עוד הופעות בקרוב!

מי זה TED?

לא יצא לי לראות אף איזכור לזה בשלולית המקומית, ולכן החלטתי לספר לכם על זה. אני מדבר על כנס TED.

TED זה ראשי תיבות של Technology Entertainment Design, למרות שהכנס עצמו כולל הרבה יותר תחומים מאלו.

במשפט אחד, מדובר בכנס שמאפשר לשמוע הרצאות קצרות (בדרך-כלל עד 20 דקות כל אחת) של מיטב המוחות והכשרונות בעולם אשר ניתן להביא לשם. מדובר באירוע על בסיס "הזמנה בלבד", ורק הגדולים והטובים ביותר מוזמנים לשם. מי שמרכז את כל הסיפור הזה, כריס אנדרסון, נותן הסבר קצת יותר תיאטרלי ומרגש על מה מדובר.

רק חלק מהשמות של אלו שנאמו כבר בכנס יכול לגרום לכל אחד לומר "וואו": אל גור, בונו, פיטר גבריאל, ג'יין גודול (ההיא עם הגורילות), הרבי האנקוק, ואלו רק חלק קטן. טריויה: את ההשקה הראשונה של מחשב המקינטוש קיימו בכנס הזה (איך עד עכשיו לא שמעתי עליו, אני לא יודע).

הכנס הבא מתקיים במרץ ורשימת הנואמים/מופיעים כוללת את פול סיימון, ביל קלינטון, טרייסי צ'אפמן, וויל רייט (יוצר הסימס והמשחק הבא שלו – spore), ריצ'ארד בראנסון (הבעלים של חברת וירג'ין) ועוד. אני מחכה בקוצר רוח.

החלק הכי טוב בכל הסיפור הזה הוא שלכנס הזה יש בלוג, ואפשר לקבל שם גישה לרוב ההופעות שהתקיימו בכנסים השונים במגוון פורמטים (אודיו/וידאו). בקרוב אני אעלה לכאן כמה קישורים להופעות מדליקות או מעניינות במיוחד שראיתי, למי שלא בטוח שהוא רוצה להירשם לרסס שלהם (מומלץ מאוד).

דגל כבקשתך

אחת מהעבודות הראשונות שלי לאחר השחרור הייתה ביצועיסט בבית דפוס. מאז שכחתי המון דברים ופניתי לכיוון הטכנולוגי יותר, ואחר-כך לכיוון הניהולי בעיקר. בגלל זה האתר שלי עדיין פועל בערכת העיצוב המקורית – אין לי זמן ללמוד מחדש את כל תהליך העיבוד הויזואלי. אולי מתישהו.

לא משנה. אחד מהדברים שביצועיסט חווה באופן קבוע הוא הרצון של הלקוח לשנות כל מיני דברים בעיצוב. "תעשה את זה ככה / אולי תשנה את החלק ההוא / הכוונה שלנו הייתה בכלל אחרת", ועוד פנינים. כשהכל ממוחשב ואין שום בעיה לחזור אחורנית, זה נהיה קל מאוד לשנות ולהחליט דברים בין רגע. ברור שיש לזה יתרונות וחסרונות, אבל כרגע זה לא מה שמעניין אותי.

מה הפואנטה? ראיתי את הסרטון החביב הזה דרך הבלוג של סת' גודין, שהוא כיום אחד מהמוחות השיווקיים הגדולים שיצא לי לראות ולשמוע (אני אכתוב עליו עוד בעתיד הקרוב מאוד), ובמהלך כל הצפייה רצה לי בראש המחשבה "וואלה, זה בדיוק ככה".

תהנו.

חסמב"ה – חברת סופר מרקט בטירוף המלאיסופשנה

הלכתי אתמול לסופר, לא משנה איזה. לקחתי איתי להחזרה חבילת חיתולים ופחית סימילאק. למה? כי הילד כבר גדול מדי לחיתולים האלה, וכבר מזמן נטשנו את תחליפי החלב לטובת הדבר האמיתי. שניהם סגורים לגמרי, חדשים וללא פגם. האם הם נקנו באותו מקום? לא בטוח. האם הם נקנו באותה רשת מרכולים? וואלה, לא זוכר.

אני מגיע לכניסה שמורכבת משני פתחים כמיטב המסורת – אחד ליציאה ואחד לכניסה, ומברר היכן נמצאת הקופה בה ניתן להחזיר/להחליף/להזדכות על הפריטים. להזדכות? כן, המילואים נשארים איתי גם אחרי שסיימתי אותם. השומר מפנה אותי ואני ניגש.

אני ממתין בסבלנות שהמפקחת (ככה היה כתוב על התגית שלה) תסיים עם הלקוח שלפני, ומצהיר בפניה שאני מעוניין להחזיר/להחליף/להזדכות על הפריטים.

"קנית אותם כאן?"

"לא זוכר"

"יש לך כרטיס מועדון, אשראי?"

"יש לי כרטיס מועדון"

"תביא"

מרגע זה, הכל מתחיל להיות הזוי למדי. המפקחת מעבירה את הכרטיס ומתחילה לחפש את הקניה של המוצרים. את החיתולים היא מצאה, אבל את הסימילאק לא. זה מפתיע אותה. איך זה יכול להיות?

"אתה בטוח שקנית את זה אצלנו?"

"לא זוכר. יכול להיות שקניתי במזומן בכלל. יש דבר כזה."

זה לא מספיק, והמפקחת קוראת למפקחת שלה. גם היא מדפדפת, מקישה על כמה מקשים ולא מוצאת.איך יכול להיות?!?! אולי הלקוח מנסה לעבוד עלינו? אולי הוא קנה במקום אחר? איך ייתכן שלא מוצאים את זה?!

אני חוזר על דברי – "יכול להיות שקניתי את זה במזומן, והכרטיס מועדון לא היה עלי."

מצב אפשרי, לא?

לא. מה פתאום. תביאו את המפקחת של המפקחת של המפקחת. אז היא באה. עושה את אותן פעולות כמו הקודמות לה ובסוף מתייאשת (בטח, גם אני כבר כמעט וויתרתי אחרי שייבשתם אותי חצי שעה).

"טוב תחליפו לו. רק שתדע שזה לא סטנדרטי. קיבלנו הוראה חד-משמעית שלא להחליף מוצרים שלא נרכשו אצלנו."

נו, טוב. העיקר תזכו אותי.

מצד אחד, אני מבין את מנהלי הרשת. כשיש לך רשת כזו גדולה שפועלת על בסיס מערכות אוטומטיות להזמנת מלאי, זה חשוב שלא תרשום דברים שהם לא מדוייקים, כי זה מצטבר וגורם לאי-אספקה נכונה (אפילו קראתי על זה איזה מאמר בקורס מערכות מידע). אבל, אני לא זוכר שאי-פעם עשו לי כזו חקירה בשביל להחליף מוצרים. הסיבה היחידה ההגיונית שאני יכול לחשוב עליה זה העובדה שמדובר בסוף שנה וכולם עסוקים בספירות המלאי שלהם. שייחנקו.

מצד שני, רבאק, כולה חיתולים וסימילאק. אם לא תחליפו לי, אני אשלח אתכם במקומי הביתה כדי להסביר לאשה למה לא קיבלתי זיכוי. נראה אתכם.

חזרתי

מאיפה חזרתי? ממילואים. כן, כן, אני אחד מאותם המעטים שמתייצבים לשירות. קרבי אפילו. איך היה? בעיקר קר. קר מאוד. היינו בצאלים וישנו בשטח, באוהלים. באחד הבקרים (6:00 בבוקר) מדדנו את הטמפרטורה עם אחד מהטלפונים המשוכללים שהיו שם (לא חבל על הסוללה?). המכשיר מדד 4 מעלות. מזל שלא בפרנהייט.

כמה זמן? שבוע. בדיוק על חנוכה. אשתי הייתה בהלם כשקיבלתי את הצו. "דווקא על חנוכה?!" היא שאלה. גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו. "כמו שאני מכיר את הצבא, בטח יפנקו אותנו בסופגניות מפה ועד הודעה חדשה", אמרתי לה.

איזה סופגניות ואיזה נעליים. אני אסתפק במחשבה שלפחות חסכתי מעצמי את ההשמנה השנתית של חנוכה.

מה עשינו? אימון. הפעם עם דגש על כניסה לעזה. לוחמה בשטח בנוי, שת"פ עם יחידות שריון וכו'. הכל מדומה כמובן, ומי שאף פעם לא פעל בשטח בנוי, בעיקר מחנות פליטים, לא יבין את הפחד הגלום בזה אף פעם.

הדרך הכי טובה שאני יכול לתאר לכם את זה היא זו: נסו לדמיין את האזור הכי מוזנח ומקופח בעיר שלכם, אשר בו רמת הצפיפות היא הכי גבוהה. עכשיו תדמיינו שאתם צריכים לעבור בסימטאות האלה כשמכל פתח יכול לצוץ מישהו עם נשק ולירות בכם, או לתצפת עליכם מפתח מרוחק עם רובה צלפים. עכשיו דמיינו שפתחו עליכם בירי. הדבר הראשון שתרצו לעשות הוא לתפוס מחסה, נכון? איפה הכי טוב אם לא בתוך אחד מהמבנים? בום, אתם מתים. תקוו שזה רק אתם ולא גם החברים שהיו איתכם. הירי נועד בדיוק בשביל לגרום לכם להיכנס לפתח ממולכד.

והתיאור הזה עדיין לא יגרום לכם להרגיש את הפחד האמיתי שמרגישים כשנכנסים לשם באמת.

כנראה שהצבא נכנס לפניקה אחרי לבנון, והחליט להחזיר את האימונים למערך המילואים. השריונרים שהיו איתנו שם אמרו לנו שזה האימון הראשון שהם עושים מזה 6 שנים (!). אחד מהם אמר לנו שאחד מהלקחים שנלמדו בלבנון היה שהאנשים שם חטפו כהוגן פשוט בגלל שלא הכירו את התרגולות כמו שצריך. הם פשוט לא התאמנו אף פעם על מרכבה סימן 4, ואת התרגולות הבסיסיות הם פשוט שכחו. בושה. בושה לצבא הזה ובושה לממשלה הזו. כשאתה שומע על דבר כזה, אתה חושב "לעזאזל. בשביל מה אתם מחזיקים אותנו עשרים שנה לאחר הסדיר? כדי שנמות? איך אתם מצפים שחייל מילואים יצליח אם אתם לא נותנים לו את הכלים?"

אז זהו שכנראה שהאסימון נפל למישהו, לפחות לשנה-שנתיים הקרובות (או עד סיום הקדנציה). תבואו עוד חמש שנים ונראה מה השתנה. כמו שהמדינה הזו מתנהלת, כנראה שהכל יחזור לקדמותו. שוב יקצצו באימונים, ושוב ייהרגו אנשים טובים סתם. אני רק מקווה שזה לא יהיה אני.

אז עכשיו חזרתי, וכבר טיפלתי ברוב המיילים שחיכו לי, ואני מקווה שאוכל לעדכן את הבלוג בתדירות קצת יותר גבוהה מעתה והלאה.

ולפני שאשכח, לכל מי שחוגג: מרי כריסמס! 🙂