הצלילים של ויסטה

החוש שמעורר הכי הרבה אסוציאציות אצל בני האדם הוא חוש הריח. מחקרים מראים שאחרי שנה, ישנו סיכוי של 65% לזכור ריח מסויים לעומת 50% לזכור מראה מסויים. חוש הריח משפיע גם על חוש הטעם – טעמו של תה הוא למעשה הריח שנקלט באפנו, הארומה שלו אם תרצו. למעשה, לתה אין בכלל טעם.

מכיוון שעדיין קשה להשיג פונקציונליות שכזו במחשבים (ומי בכלל רוצה את זה? תחשבו על כל המשחקים שמציגים גופות רקובות), החוש שזוכה לתהילה אחרי הריח (והטעם) הוא חוש השמיעה. אלו (ריח ושמיעה) שני החושים שמעוררים הכי הרבה רגשות אצלנו, בני האדם.

אחד מהסיפורים שרצים באינטרנט בעקבות הציפייה למערכת ההפעלה הבאה של מיקרוסופט סובב אחר השאלה (המרתקת. באמת. לא.) – מה יהיו הצלילים של מערכת ההפעלה? מה יושמע בעת שהיא עולה? בעת שגיאה? כשמקבלים דואל?

אכן, שאלות ברומו של עולם…

לשמחתם של השואלים, יש תשובה: אלו הם הצלילים של ויסטה. אני רק רוצה להזהיר – זה שונה מכל מה שדימיינתם לעצמכם…

ראו, הוזהרתם.

[מקור: Neowin.net]

הפזיזות היא מהש-לאשדו-טן

אחד ממנויי הרסס שלי הוא האתר לוכסנקודה (סלאשדוט בלעז. עכשיו תקראו שוב את הכותרת 🙂 ). אחד מהפוסטים שהופיעו לי ברשימה היום תפס את תשומת ליבי. נוסח הכותרת הוא:

New Windows attack can disable firewall

נשמע מפחיד.

בדרך-כלל אני לא מייחס יותר מדי חשיבות לידיעות מסוג זה, כיוון שאני דואג לעדכן את מערכת ההפעלה שלי באופן תדיר, ומשתדל לאבטח את הרשת הביתית שלי באופן סביר (לפחות). יחד עם זאת, מכיוון שדברים מסוג זה משפיעים על האגף שבו אני עובד באופן משמעותי, נכנסתי לקישור כדי לקרוא מה כתוב, ואם אכן מדובר במקרה מסוג זה.

כדי שלא לייגע את הקורא הנאמן, אקצר ואומר שמשפט המפתח בפוסט מלוכסנקודה שתפס את תשומת ליבי הוא זה (וכאן גם מתחיל כדור השלג להתגלגל…):

NetworkWorld is reporting that new code released on Sunday could allow a fully patched Windows XP PC's personal firewall to be disabled via a malicious data packet.

(הקישור מוביל לידיעה באתר המקורי). בשלב הזה זה מתחיל להיות מעניין, ומפחיד, יותר. ביטול מרחוק של חומת-האש במערכת מעודכנת למהדרין? נשמע רציני… כמובן שלחצתי על הקישור והגעתי לידיעה המקורית.

בנקודה זו בזמן ביצעתי את אחת הטעויות הנפשעות ביותר. זה מסוג הטעויות שכשמישהו אחר מבצע אותן, אני בדרך-כלל מעיר לו, אם לא ממש גוער בו. אני שלחתי את הקישור לכתבה למנהל הטכני אצלנו מבלי לקרוא אותה עד תומה. אפילו סימנתי אותה בסימן קריאה (זה חשוב!). היה רק חסר שאוסיף 'העברה: העברה: העברה: חשוב מאוד!!!!!!! לא למחוק!!!!!!!!!!!!'.

מה אגיד לכם? כולי בושה וכלימה. רק אחרי ששלחתי את הקישור המשכתי לקרוא את הכתבה ומסתבר שהשד לא נורא כל-כך. אמנם, ניתן לבטל את חומת-האש, אבל התוקף צריך להימצא בתוך הרשת המקומית (LAN) בשביל לבצע זאת, ועל המחשב המותקף צריכה לפעול תכונת השיתוף של החיבור לאינטרנט (ICS) של חלונות (אחת מהיצירות הפרנקנשטייניות ביותר של מיקרוסופט).
לאחר שקראתי את זה, עלו לי בראש שלוש מחשבות:

  1. אני צריך להתנצל מול המנהל הטכני, ולתקן/לבטל/להתנצל על ההודעה שלי. מהר.
  2. לגבי הפירצה – אם התוקף כבר נמצא בתוך הרשת המקומית, יש כל-כך הרבה דברים שהוא יכול לעשות, שזה ממש לא משנה איך הוא עושה אותם ועם איזה קוד.
  3. ובכלל – אם יש מישהו שעדיין משתמש ב-ICS בשביל החיבור שלו לאינטרנט, אז מגיע לו שיעשו לו כאלה צרות, כי הוא כנראה קמצן ברמות כאלה שמולייר היה מתהפך בקיברו מרוב אושר. אפשר לחשוב כמה עולה היום נתב (אפילו אלחוטי שתומך ב-g, ב-WPA ובעוד עשרים ראשי-תיבות אחרות).

אז מה הלקח מכל הסיפור הזה? יש כמה:

  • כמו שאני תמיד אומר – מי שיודע מה הוא עושה, מתחזק את המחשבים/רשת שלו כמו שצריך, ולא עושה שטויות, לא צריך לדאוג מכל הפירצות האלה (כל עוד יצרני מערכת ההפעלה דואגים לזה).
  • לזכור יותר טוב את האמרות הקלאסיות, ולפעול בהתאם: "נאה דורש – נאה מקיים". לא שולחים מיילים סתם בלי לחשוב!

זהו. זה מה שיש לי לומר לגבי הנושא. אגב, למי שמעוניין, כדי לקרוא רסס אני משתמש בקורא של גוגל. אחלה של דבר.

סיפורו של ה-iPod

אני הולך להסתכן בנידוי שלי מרשימותיהם של מספר אנשים, אבל אני חייב לומר זאת: אני לא חושב שה-iPod הוא נגן המוזיקה האולטימטיבי. זהו, אמרתי את זה. אבל, לפני שאסביר למה אני חושב כך, אני רוצה לציין שאני מעריך אותו מאוד בתור מוצר שכזה – העיצוב שלו הוא פשוט ואלגנטי, והיווה (ועדיין מהווה) השראה לכל הנגנים שבאו אחריו. בלעדיו, אני לא חושב שהנגנים האחרים הקיימים היום היו מגיעים לאן שהגיעו.

יחד עם זאת, חסרה ל-iPod תכונה אחת שקיימת בנגנים אחרים, ועובדה זו בלבד היא שגורמת לי לשקול רכישה שלהם במקומו. התכונה שעליה אני מדבר היא היכולת לקלוט שידורי רדיו. נו באמת! חמש שנים ועדיין חייבים לשלשל 50$ (!!!) בשביל לרכוש הרחבה חיצונית כדי להשיג את הפונקציונליות הפשוטה הזו שקיימת כמעט בכל נגן מוזיקה דיגיטלי אחר בשוק. תיכף יבואו אנשי השיווק של אפל ויגידו שזה בשביל ליצור בידול! פחחח…

מעבר לזה, כשהתקנתי בפעם הראשונה את iTunes סתם כדי לנסות תוכנת מוזיקה אחרת, התוכנה שאלה אותי אם ברצוני להמיר את המוזיקה שלי מפורמט mp3 לפורמט AAC "האיכותי יותר". למה? מה עשיתי רע? אני אפילו לא זוכר אם יש אפשרות להגיד לה "לא, תודה". זה נראה לי כל-כך מתנשא. זה כמו לנסות ללמד מישהו שיטה אחרת לעשות פעולה יומיומית כמו חישוב פשוט, שטיפת כלים או גלישה באינטרנט. למה? מי אמר שהשיטה שלכם יותר טובה? טוב לי עם מה שיש לי וזה עושה את מה שאני רוצה, אז למה להטריד אותי בזה?

מכיוון שכך, יש היום שני נגנים שהייתי שוקל לרכוש לפני שאבחן רכישה של ה-iPod. אחד מהם הוא ה-Creative Zen Micro או האינקרנציה החדשה שלו, ה-Zen V. אכן מתחרה ראוי, לדעתי. השני הוא ה-Sansa של Sandisk. גם הוא נמצא במקום לא רע בכלל. גילוי נאות: מבחינת נפח, שניהם משתווים יותר ל-iPod nano ולא ל-iPod הגדול יותר. אבל 8 ג'יגה, בשביל מוזיקה, נשמע לי ה-מ-ו-ן.

אלה, מה שנקרא, שתי האגורות שלי. למה החלטתי לספר על זה? כי קראתי ב-Wired כתבה של סטיבן לוי על הפיתוח של ה-iPod. סיפור מעניין, והכתיבה של סטיבן נעימה לקריאה. להלן ציטוט מתורגם חופשית של תיאור המפגש של לוי עם ביל גייטס, לאחר השקתו של ה-iPod (לוי הגיע לישיבה עם אחת מהיחידות הראשונות שהופצו):

"האם ראית את זה כבר?" שאלתי.

גייטס נכנס לתחום (zone) שמזכיר את אותם סרטי מדע-בדיוני בהם החייזר, שנתקל באובייקט חדש, יוצר מעין תעלה של אנרגיה בינו לבין האובייקט, המאפשרת לו לשאוב ישירות לתוך מוחו את כל המידע האפשרי לגביו. אצבעותיו של גייטס, במהירות של מרוצי nascar, ריצדו מעל גלגל הגלילה, ולחצו על כל קומבינציית כפתורים אפשרית, בעוד עיניו נותרו מקובעות על המסך. כמעט ויכולתי לשמוע את קול השאיבה העצום. לבסוף, לאחר שהפנים כל ניואנס של המכשיר, הוא החזירו אליי.

"זה נראה כמו מוצר נהדר", אמר.

ואז הוא השתהה לרגע. משהו לא הסתדר.

"זה רק למקינטוש?" הוא שאל.

כן, רק. (דאז.)

כמו שאומרים – שווה קריאה.

ווב 2.0 עלק. תמרקרו את זה.

מה זה? ווב 2.0? תגיות? נשמע מגניב! תכניסו את זה לאתר, ולא עכשיו – אתמול!
poptags_themarker.png

אהה… אלה הפופולריות?…טוב לדעת….
(אתר דה-מארקר מנסה את כוחו בתיוג. הקידוד הוא Windows-1255. הדפדפן – פיירפוקס)

טוב שלפחות התוכן מהווה חלק נכבד מהאתר, ואינו נדחק הצידה…

themarker_content.png

עלק.

חרא של אתר, דה-מארקר.

אפקט ה"אההה… אז על זה הם שרו…."

זוכרים את 1982?

אני הייתי בן 6 באותה שנה, והדבר היחיד שאני זוכר באופן מפורט למדי הוא את היום הראשון ללימודים ("שלום כיתה א'" וכל השיט הזה). חוויה מצמררת וברת-ויתור לכל הדיעות.

ברור שזה לא מעניין אף אחד, אבל מה שאולי קצת יותר מעניין הוא עובדת הטריויה הבאה: באותה שנה, הרכב מוזיקלי בשם Men at Work שחרר לאוויר העולם את אחד השירים החביבים ביותר עלי אדמות – Land Down Under. למי שלא זוכר, הנה תזכורת (וזה אפילו בא עם פיסות טריויה נוספות! יאמי!):

אז למה אני נזכר בזה עכשיו? כי קראתי בבוינג הכפול שארצות-הברית החלה להחרים את הכנסתה של קונפקציה מוזרה מתוצרת אוסטרלית שנקראת Vegemite לתוך גבולותיה. בעודי קורא את הידיעה, שבמבט ראשון נראתה סתמית וחסרת הקשר לגמרי, משהו התחיל לחלחל לתודעתי: המילה הזו מוכרת לי! מאיפה היא מוכרת לי? אההההה….. ואז נזכרתי שתמיד שמעתי את המילה הזו בשיר המדובר (vegemite sandwich) וכל הזמן חשבתי שמדובר במשהו שמורכב מירקות. נו, אתם יודעים, סנדביץ' בריא כזה עם עגבניה, מלפפון, חסה וכל מיני טובין אחרים. הגיוני, לא? vege.. ירק… נו, באמת!

למרבית הפלא, מדובר בממרח חום-מגעיל שמיוצר בעיקר מתמצית שמרים (?!?!?), והוא נראה ככה:

vegemiteontoast_large.jpg

מגעיל, נכון? נראה כמו לחם מרוח בחרא. על זה הם שרו…

יחד עם זאת, זו לא סיבה למנוע הכנסה של הזוועה הזו לארצות-הברית. הסיבה המצוטטת היא שבממרח הזה יש חומר שנקרא folate (אין לי מושג, חיפשתי מה זה) ושבארצות-הברית ניתן לצרפו רק ללחם ודגנים, והממרח הזה שובר את המוסכמה.

לשם המחשת המחשבה שלי לגבי ההגבלה הזו, אני אשתמש בציטוטים של כמה אושיות מקומיות ידועות: "מה זה השטויות האלה?" (עדי א.) ו"מה זה החרטע הזה?" (ז'וז'ו ח.). הרי מדובר בחומר שמותר לשימוש בארה"ב – רק האופן שבו נעשה בחומר שימוש הוא השונה. בחיי שאני לא מבין את העניין הזה.

בכל מקרה, וללא קשר למגבלות הביזאריות של מנהלת הגבולות האמריקנית, העולם האסוציאטיבי שלי קיבל אחלה שדרוג כתוצאה מקריאת הכתבה הזו, ומהיום, ההקשבה לשיר תקבל אצלי משמעויות מחודשות וחדשות.

יום נעים!

ארץ מיניאטורית

כיצד הייתה נראית הדמוגרפיה העולמית לו אוכלוסיית העולם הייתה מצומצמת ל-100 אנשים בלבד אשר מייצגים את כולו? הכוונה במילה "ארץ" שבכותרת היא לארץ במובן earth – כוכב הלכת שלנו. המצגת שהקישור אליה מופיע בסוף הכתוב מנסה להמחיש זאת תוך שימוש בתמונות מרגשות ובעלות עוצמה, כיתוב מינימלי ומוזיקת רקע מיוחדת. האפקט הסופי הוא חזק מאוד, מרגש ומעורר מחשבה.

1_adult.png

האתר שבו המצגת מופיעה נקרא Miniature Earth, והמצגת המדוברת נמצאת כאן (בשפה האנגלית. יש גם ספרדית ופורטוגזית בדף הראשי של האתר, למי שמעוניין).

[מקור: Presentation Zen].

איך הופכים פרק בודד לעונה שלמה?

התשובה המהירה: עושים ילד.

התשובה הפחות מהירה: עושים ילד, וכשהוא בערך בן חודש, צריכים לקום אליו כל-כך הרבה פעמים, שפרק אחד בן 40-45 דקות, הופך לעונה שלמה של 10-15 פרקים בני כמה דקות כל-אחד…

כדורעף בין מדינות כמו שלא נראה מעולם

הנה משהו שלא רואים כל יום, ואולי שווה ליישמו במחוזותינו, ולו רק בשביל לראות מה יהיו תוצאותיו.

באחד החופים הנטושים (ומזוהמים, יש לציין) של קליפורניה, על הגבול שבין ארצות-הברית למקסיקו, החליטו כמה אנשים להתחיל לשחק כדורעף גבולות בינלאומי, כדבריהם.

אני פונה בקריאה נרגשת (!) לכל השמאלנים הקיצוניים בעלי הזיקה הספורטיבית – ריכשו כדורי-עף בהמוניכם וצאו לגבולות! רישמו על הכדורים סיסמאות כראות עיניכם ואוות נפשכם, והגישו חבטות אל צדה השני של הגדר למען ייראה כל העולם את דרך השלום האמיתית! הרי כבר נאמר (ואינני זוכר על-ידי מי) שהספורט הוא אהבה כלל-עולמית ומאחדת לבבות! צאו! צאו ושחקו עם בני-דודינו בכל הגבולות, הגדרות, המובלעות והמחסומים.

אני בטח שלא מתכוון לנסות את זה, אבל יהיה מעניין לדעת כמה-כמה יצא.