תקווה

קראתי עכשיו את מה שכתבה אח"י דקר על סבא שלה.

בהתחלה רציתי להגיב במסגרת התגובות הרגילות, אבל כשראיתי אילו זכרונות זה מעלה בי, החלטתי לכתוב משהו קצת יותר מכובד (?) בעניין.

מי שחוותה חוויה דומה היא אשתי. סבא שלה נפטר. גם אצלם, כמו אצל אח"י דקר, זה היה תהליך ארוך ומתיש-נפשית. הסבא חווה איזה סיבוך כתוצאה ממצב רפואי מתמשך, והגיע לטיפול נמרץ. הוא היה כבר מעל גיל 90. חיים ארוכים, אם כי בעשור האחרון לחייו הדעיכה החלה להראות אותותיה. מכל הסיפורים וההיכרות הקצרה-יחסית שלי איתו הבנתי שמדובר באדם גדול, מכל הבחינות. הוא היה גדול פיזית – גבוה, בעל נוכחות. כזה שלא ניתן להתעלם ממנו. הוא היה גם גדול מבחינה נפשית – הכיר את התורה ואת מנהגיה טוב יותר מהרבה חרדים ובני-ישיבות. איש נעים הליכות, אהוב על הבריות, ולאף אחד לא היה דבר, ולו חצי דבר, רע לומר עליו.

הוא הגיע לבית-החולים במצב קשה, ואובחנה אצלו רעלת כלשהי. הרופאים קבעו שאם יקטעו את רגלו, מקור הרעלת, יש סיכוי. בדיעבד, כשאני וכמה מבני המשפחה חושבים על זה, זה נשמע לנו כהחלטה שהייתה מטופשת, יהירה וחסרת-אחריות. מי בדעתו השפויה חושב שאדם בגיל כזה, חולה ובעל מצב בריאותי ירוד מלכתחילה ישרוד קטיעה של רגל?

אז זהו, שאף אחד. מה שהוביל את תהליך קבלת ההחלטות בשלב הזה הוא החלק הלא-שפוי, אם אפשר לומר, שנמצא בכל אחד מאיתנו: התקווה. כולם קיוו שזה באמת מה שיפתור את הבעיה, ויחזיר את האיש הזה לחיקם, בריא, אם לא שלם.

זה לא עזר.

אחרי הניתוח, מצבו הורע, והוא שכב בטיפול נמרץ, מונשם, לא מגיב, חיוור. אני זוכר שבאנו לבקר. כל הזמן היה שם מישהו מהמשפחה. כל פעם שאני חושב על זה, אני נזכר בסצנה ההיא מ"סיפורו של וויל האנטינג" שבה המורה (רובין וויליאמס) מסביר לוויל (מאט דיימון) מה זו אהבה. הוא מתאר שם את מותה של אשתו מסרטן, ואומר "שאנשי בית-החולים יודעים שהמושג 'שעות ביקור' לא תופס לגביך". ככה זה היה.

בפעם היחידה שליוויתי את אשתי לשם, נכנסתי יחד איתה לחדר בו הוא שכב. מבט אחד הספיק לי כדי להבין את רוע הגזירה. הרגשתי צביטה חזקה בחזה, כאילו הלב לא רוצה לראות את זה. לא רוצה לזכור את זה.

במצבים כאלה תמיד עולה שאלת המתת החסד. אח"י דקר אומרת שהיא מעריצה את האנשים שמוכנים לוותר, לשחרר. אני חושב שאלו הנוקטים בהמתת חסד, הם אלו שאיבדו תקווה. הלהבה, עד כמה שהייתה קטנה אבל הייתה בליבם, כבתה. וזה עצוב. תקווה היא משהו אנושי. היא מה שנותן לאנשים כח להמשיך. כל עוד יש תקווה, המתת חסד אינה מקובלת. מי שנוקט בשיטה הזו, לדעתי, הוא אדם שהלהבה בליבו דעכה קצת.

אני לא שופט את האנשים שעושים זאת. אין זה מקומי או מסמכותי. זה רק מה שאני חושב, ובאמת שאין לי מושג מה אחשוב אם זה יהיה מישהו מהצד שלי במשפחה, שהכרתי כל-כך הרבה זמן. אני מקווה שלא אצטרך להתמודד עם השאלה הזו לעולם.

הסבא הלך לעולמו כשבוע לאחר קבלתו לבית-החולים.

יהי זכרו ברוך.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “תקווה

  1. זו הפעם הראשונה שאני קוראת את התגובה שלך ואת כל המחשבה שלך בנושא, מדובר על אחד הרגעים הקשים שלי בחיים. אני מאוד אוהבת את סבא שלי, עדיין קשה לי לדבר עליו בזמן עבר, וכן… לא משנה כמה זמן יעבור זה לא נהיה יותר קל. אני קוראת את מה שאתה כותב, ויש לי דמעות בעיניים כי אני נזכרת בהכל, ולמרות כל הרגשות אני להפך – אני דוגלת בהמתת חסד. סבא שלי היה איש גדול וחי שנים רבות, שנים טובות. הוא זכה לראות ילדים, נכדים, נינים… משפחה חסרת כל שהגיעה לארץ ובנתה את עצמה פרחה ושגשגה. סבא שלי אמר שאלוהים אהב אותו, כי לא היתה לו נדוניה לתת, אך עדיין הבנות שלו מצאו חתנים ראוים שדאגו להן. אני יודעת לעצמי שכשיגיע היום, אני לא רוצה שיחזיקו אותי בכוח. אם אין סיכוי שהמצב הבריאותי ישתפר, וגם ככה הבן אדם סובל, למה להאריך לו את הסבל, כי לנו קשה להרפות? אני הבטחתי לאבא שלי, אחרי מה שראינו שעשו לסבא שלי ז"ל שאני לא אתן לו לעבור את כל זה, אם חס וחלילה נגיע למצב הזה. לבן אדם שחולה זו הקלה, אתה לא עול על המשפחה, זה ללכת עם מעט כבוד. למשפחה זה קשה – כי הם אלה שצריכים להפרד ולהמשיך לחיות, ולכן אני חושבת שלא צריך להיות אנוכיים, צריך גם לדעת להרפות… אבל שוב, כל מקרה לגופו, תלוי בגיל, תלוי בחומרת המצב של החולה… זה טוב שיש תקווה, אבל צריך להכניס לתוכה טיפה מציאות…
    קרן-זוגתך…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s