זהו זה.

נגמר עוד יום בעבודה. אני כאן משעות הבוקר המוקדמות ועכשיו כבר חושך בחוץ מזה שעתיים, ואני עייף. ממש עייף. העין השמאלית שלי מאותתת לי על כך באמצעות עווית – העפעף מתכווץ לרגע באופן לא רצוני כל כמה דקות. אני כבר מכיר את איתות האזהרה הזה. הגוף שלי צועק אלי צעקה דוממת: "אני צריך מנוחה! אני צריך לישון! שכח מהעיסוקים הטריוויאליים שלך היום, ולך לישון מוקדם יותר. אני מפציר בך!"

ההיענות שלי במקרים כאלה משתנה מפעם לפעם. יש פעמים בהם אני מגיע הביתה, מתענג על מקלחת חמה, ואחריה מיד נכנס אל מתחת לשמיכה. ברגעים הראשונים מתחתיה, אני נותן לה לעטוף אותי בריח הגוף המוכר שלי שמוטבע בה, ואשר שאיפה אחת ממנו מובילה אותי לאותה תחושת ריחוף שלפני הירדמות. בפעמים אחרות, אני מתעלם מהפצרות גופי, ולאחר שאני מגיע הביתה אני מנצל את שעות העירות המעטות שנותרו לי כדי לצפות באחת מהסדרות האהובות עליי, להתעדכן במה שקורה בכפר הגלובלי המרושת, לעמול בחירוק שיניים על מטלות האוניברסיטה, להעסיק את עצמי באחד ממשחקי המחשב שלי או לאחוז בעט הדיגיטלית שלי ולשחרר למסך המחשב את אחד מהאיורים שמתרוצצים לי בראש. זה בדרך-כלל מסתכם בסקיצה ראשונית שנשמרת כדי שאמשיך אותה במועד מאוחר יותר. על פי רוב, לצערי, המועד הזה מבושש להגיע.

בחודשיים האחרונים התווספה על כל אלה פעילות חדשה בסדר היום. אפשר לומר שזו אפילו משרה נוספת. אני אבא טרי יחסית. אני חושב שזו אחת מהעבודות הכי פחות סלחניות שניתן 'להתקבל' אליהן. אין יעדים מוגדרים, ולא פרוייקטים שאפתניים. לעומת זאת, יש משימות ומטלות, ואין דבר כזה כמו 'תאריך היעד נדחה'. זה צריך להתבצע, ועכשיו. אף אחד לא יפטר אותי אם לא אעמוד בהן, אבל התמורה לאי-עמידה בהן היא בכי קורע לב, שמגמד כל שיחת פיטורין שאי-פעם ניתן לחוות. לא משנה כמה הגוף שלי יתלונן, יש עכשיו מישהו שדורש ממני ליצור, יש מאין, מאגר כוח נוסף. זה מצליח לו. אני לא יודע איך, אבל כשאני רואה את הבן שלי בסוף היום, שומע את קולו או מרגיש אותו קרוב אלי, אני כמעט יכול להרגיש את הכוח הזה מפעפע מתוכי על מנת שאוכל להיענות לצרכיו. אני חושב על המלאך הקטן הזה בדיוק ברגעים אלו, בדרכי למגרש החניה.

אני נכנס למכונית תוך שחרור אנחת הקלה. אני לא מספיק להשחיל את המפתח למקומו, והטלפון הנייד מצלצל. על הצג מופיע 'מספר חסום'. בשעה הזו, אני כבר יודע מי זה.

"הלו?", רק במקרה ומדובר במישהו אחר.

"מה נשמע?", קולה המוכר של זוגתי בוקע מהאפרכסת.

"בסדר. אני עכשיו יוצא מהעבודה", אני עונה.

"אני צריכה שתקנה כמה דברים, אבל זה דורש שתגיע קודם הביתה. אתה צריך לקחת מרשם לתרופה".

שמעת את זה, גוף? אין מנוחה בקרוב. אני כמעט ושומע קול יבבה מאחת הפינות בתוכי. השיחה מסתיימת, ואני מתחיל בנסיעה. בדרך, אני אוסף את אחי, ואחרי זמן שהוכפל מהצפוי, עקב הורדת הנוסע הנוסף, אני מגיע הביתה. המראה הראשון שנקלט אצלי הוא הגוזל – שוכב בשלווה על גבו על המזרן במרכז הבית. בהתרסה גמורה, מתגנב לפני חיוך, המנצל את כוחם האוזל של שרירי הפנים שלי. אין מה לעשות, זה בלתי נשלט.

לאחר חילופים של כמה משפטים, אני יוצא מהדלת עם רשימת משימות בראש. אני צריך לרכוש כמה מצרכים ואוכל. האוויר בחוץ קריר ונעים. אני לא ממהר – אין לאן. בשעה הזו, העיר עצמה כבר נכנסת לשלב ההירדמות. רוב החנויות כבר סגורות, חלק מבתי הקפה כבר מקפלים את החזית לתוך העסק, ובחוץ מסתובבים מעט אנשים. רגוע.

אני פונה לתוך רחוב שמוביל מהרחוב שלנו לרחוב הראשי. האיזור כולו הוא האיזור הוותיק של העיר. חלק מהבתים נמצאים כאן יותר משנות חיי, וחלק חדשים יחסית. אני עובר ליד אחד מהחדשים, ומבחין במשהו מוכר בקפל הדרך שאחרי חומת הכניסה אליו. זה תופס את תשומת ליבי באופן שלא היה כזה לפני כמה חודשים. זו עגלת ילדים.

גבה של העגלה פונה אלי, ורובה מוסתר מאחורי פינת הבניין החדש. אני יודע שיש מאחורי הפינה מעין התרחבות של הדרך, ויש מקום לשבת שם. אני מותח קצת את צווארי, מתוך סקרנות – גיליתי שילדים ומה שקשור אליהם מושך אותי יותר בזמן האחרון. מתוך העגלה, שגבה עדיין מופנה אלי, מבצבץ לו חלק גוף כיפתי עם שיער קצר מאוד. מראה מוכר, למעט העובדה שאני לא שומע כלום. לא ילד ולא מבוגר.

צעד נוסף, ואני עובר את הפינה. עכשיו מעניין אותי מי זה שיושב כאן בפינה כזו חשוכה עם הילד שלו, בכזו שלווה. להפתעתי, אני לא רואה אף אחד מול העגלה. המחשבה הבאה לא נכנסת למוחי – היא פורצת פנימה כמו יחידת לוחמה. מי משאיר ככה עגלה עם ילד באמצע הרחוב, בשעה שכזו? הייתכן כדבר הזה? הרי שמענו כבר כל-כך הרבה סיפורים וחדשות – אם שנטשה את ילדה במחלקת יולדות, אם שנטשה את בנה בחדר זבל, הורים ששכחו את ילדם במכונית או כל סיפור דכאוני אחר.

אני מתקרב עוד, ולא שומע עדיין אף קול. אולי הוא לא מרגיש טוב? אולי הוא סובל ממכת-קור? הלם? תשישות? לבי מתחיל לפעום בחוזקה – לו רק היה כאן ההורה של הילד הזה! איך? איך מישהו מעז לעשות כדבר הזה לפעוט? אני כבר ממש מעל העגלה, מביט לתוכה, ועיני נתקלות בזוג עיניים אחרות. ועוד זוג.

חתולים. שני חתולים. גבו של אחד מהם היה זה שביצבץ לעברי והטעה אותי. אני חש הקלה וממשיך הלאה. תוך כדי הליכה, אני חושב על המצב שלנו. באיזו מין מדינה אנחנו חיים, שגורמת למחשבות שכאלו לעלות במוחי באופן כמעט מיידי? פשוט עצוב.

מה היא ביקשה שאקנה? חבל שלא רשמתי. אני בטח אזכר כשאגיע לשם.