בשבוע האחרון הייתה לי פריצת דרך. יהונתן אמר "אבא", והוא כולה בן 3 חודשים.

טוב, לא בדיוק "אבא". אבל קרוב. למה הכוונה? טוב, קודם כל, צריך לציין שבתקופה האחרונה התחלנו (אשתי ואני) לפתח איתו שיחות של ממש. בדרך-כלל מדובר בסשנים של כחצי שעה בהם כל אחד משני הצדדים – ההורה והילד – מנסים לומר לשני את מה שעולה על רוחם. ההורה מדבר כרגיל, ובשלב מסויים הילד מתחיל לענות בגרגורים, פעיות, אנחות וכדומה. בשלב הזה, ההורה עובר למצב רגרסיבי בו הוא מתחיל לענות לילד באותה שפה. כלומר, "אה, בה, ציגלה-מה…". כיף לא נורמלי. בחיי. הילד ממש צוחק. צחוק צווחני וקצרצר כזה. עדיין לא צחוק מתגלגל כמו זה. (מי שלא צוחק מזה, משהו לא בסדר איתו)

בקיצור, אחד מהדברים שאני חוזר ואומר ליהונתן זה "אבא". כמובן שאני מדגיש את ההברות, ואומר זאת מול הפנים שלו כדי שיראה את הפה שלי אומר "אאאא-בא". מתישהו השבוע עשיתי את זה, וחיכיתי כמה רגעים. להפתעתי ושמחתי הרבה, הילד אמר "בההה" שהוא מעין שילוב הברתי של באאאא ו-בוווו. החלק המפתיע הוא שראיתי ממש כיצד הוא מנסה להגות את זה. הוא ממש התאמץ! זה היה רגע מדהים.

מה שנקרא, רגעים קטנים של אושר.