מדובר באתר שמאפשר לקבל חוות דעת מאנשים אחרים לגבי השכנים באזור מגורים מסויים. ויש גם מפה.
[דרך: Lifehacker]
מדובר באתר שמאפשר לקבל חוות דעת מאנשים אחרים לגבי השכנים באזור מגורים מסויים. ויש גם מפה.
[דרך: Lifehacker]
ככה צה"ל נשמע לי אחרי שקראתי את מה שכתבו החברים של ג'ורג'.
מה שנכון, נכון.
[דרך: myextralife]
[רינג רינג!]
אני: הלו?
היא: שלום! אפשר לדבר עם מנשה?
אני: אהה… זה טעות.
היא: אין שם מנשה?
אני: לא.
היא: זה 03-9999999?
אני: כן, אבל אין פה מנשה.
היא: אז לא משנה. מי אתה? לאן הגעתי?
אני: לאן רצית להגיע?
היא: זה המספר הזה?
אני: כן, נו, אז?
היא: אז לאן הגעתי?
אני: את לא יודעת לאן רצית להתקשר? לא רוצה להגיד לך לאן הגעת. את אמורה לדעת לאן רצית להתקשר. אין כאן מנשה, אז הגעת אלי בטעות. את לא חושבת שאת חצופה?
היא: [ניתוק]
[פוסט זה נכתב בעקבות הפוסט של אפי על כך שכמעט ונהיה מליונר]
—————————————-
והנה משהו דומה שכתב חנן כהן…
פוסט זה הוא חלק מפרויקט "עשר" של אח"י דקר.
אני לא מומחה. לא מתיימר להיות. אני רק רוצה לשתף אחרים, ולהמליץ (או להזהיר) על מה שגיליתי בשנה האחרונה…
מהמעט שיצא לי לחוות, זהו המשפט שבאופן אוטומטי נפלט לרוב האנשים כשלילד קרה משהו (בדרך כלל שלילי). הדוגמא הנפוצה ביותר היא כשהוא נופל (קדימה, אחורה או כל כיוון אחר) וחוטף איזו בומבה לראש – לא משהו רציני שדורש טיפול המשך, אבל ברור לכולם שזה כואב.
שומעים מעין "בום" קטן, והילד מתחיל למרר בבכי. מיד עטים עליו כל האנשים שבאיזור ומנסים להרגיע אותו עם המשפט. "לא קרה כלום.." "הכל בסדר.." "די די די.."
להגיד לילד ש"לא קרה כלום" ולנסות להרגיע אותו זה אחד מהדברים הכי פרדוקסליים שאפשר לומר לילד.
אז זהו, שכן! קרה משהו! הוא קיבל מכה! אם לכם זה היה קורה, הייתם מקללים חופשי את כל העולם ואשתו. לעומתכם, הילד לא יודע מה זה לקלל (חכו חכו), אז הוא בוכה. מותר לו לבכות!
באופן אישי, אני משתדל לומר לו דברים בסגנון "אוי, אוי, אוי, קיבלנו מכה?" "אתה צודק, זה כואב…" "לא נורא, זה יעבור עוד מעט…". אגב, "לא נורא" ו"לא קרה כלום" הם שני דברים שונים לגמרי! אז במקום לומר לו שלא קרה כלום, ולנסות להרגיע אותו כדי שתוכלו לחזור כמה שיותר מהר לעיסוקיכם, תנו לו קצת חום ואהבה, תנו לו להרגיש שאתם מבינים את מה שעובר עליו, ואתם תראו שהוא יירגע הרבה יותר מהר. מנסיון.
אגב, גם אני חוטא בזה לפעמים, אבל אני יודע שזה לא בסדר ומיד מתקן את עצמי.
[מקור תמונה: sxc.hu]
בשבוע הספר שהיה ממש מזמן, הלכנו (אשתי ואני) לחנות של צומת ספרים. בזמן שהיא חיפשה ספרים לקטנצ'יק, אני הלכתי לכיוון המדף החביב עלי, וראיתי משהו שהצחיק אותי.
בדיוק כמה ימים לפני כן החלפתי את הסלולרי שלי לאחד עם מצלמה (האיכות לא משהו), אז תיעדתי את זה (לחצו על התמונות כדי להגדיל אותן).
צילום סיווג המדף, רק כדי שלא יהיה ספק:
צילום המדפים עצמם, בעת ההתקרבות אליהם…
והנה זה:
מדע בדיוני או לא מדע בדיוני?
קיבלתי הזמנה מגיא רולניק ואיתן אבריאל (כן, ממש) להיות חלק מהקהילה (לפתוח בלוג משלי).
וואו.
יש לי צמרמורת. אני רק לא יודע אם זה מהתרגשות או מתחושת קבס…
מה התשובה שלי? מה נראה לכם?