אני מפחד

אני מפחד ללכת ברגל – אולי מישהו ידרוס אותי

אני מפחד לנסוע על הכביש – אולי מישהו ייתנגש בי

אני מפחד ללכת ברגל בלילה – אולי מישהו ידקור אותי

אני מפחד ללכת ברגל ביום – אולי מישהו ידקור אותי

אני מפחד שבקרוב תהיה פה מלחמה נוספת

אני מפחד שיקראו לי למילואים ואז אולי אמות (בקרב? בדרך לבסיס? בתור לאוטובוס?)

אני מפחד שיפציצו אותנו כל כך מהר שלא אספיק אפילו להגיע למילואים

אני מפחד שעוד מעט יחסמו לי את האינטרנט וידעו אם אני מאונן או לא

אני מפחד שעוד מעט אאלץ לשלוח את הילד שלי לפעוטון

אני מפחד שבסוף אחליט לעזוב את הארץ

אני מפחד שאנשים לא רגישים יגיבו למה שכתבתי

אני לא מפחד לומר את כל זה

תפקיד המפתח הוא כבר לא מה שהיה פעם…

oopsפעם, היתה תקווה. היתה התרגשות מחדש בכל יום – אולי היום? או היום? אולי הלקוח הזה? או הלקוחה הזו? היום כבר כמעט ואין את זה.

אני מדבר על תפקיד המפתח של תמונות בחנות הצילום הקרובה לביתכם.

למה אני אומר את זה?

כי בעקבות המצלמות הדיגיטליות כמעט ולא ניתן להגיע למצב שבו מישהו מוסר לפיתוח סרט שמכיל תמונות עירום שצולמו בשוגג. איזה באסה…

מצד שני – עם כל מה שיש באינטרנט, פליקר ואיפה לא, כבר לא צריך את זה… (נצלו מהר לפני שייגמר!)

[מקור התמונה: ktpupp]