מאיפה חזרתי? ממילואים. כן, כן, אני אחד מאותם המעטים שמתייצבים לשירות. קרבי אפילו. איך היה? בעיקר קר. קר מאוד. היינו בצאלים וישנו בשטח, באוהלים. באחד הבקרים (6:00 בבוקר) מדדנו את הטמפרטורה עם אחד מהטלפונים המשוכללים שהיו שם (לא חבל על הסוללה?). המכשיר מדד 4 מעלות. מזל שלא בפרנהייט.
כמה זמן? שבוע. בדיוק על חנוכה. אשתי הייתה בהלם כשקיבלתי את הצו. "דווקא על חנוכה?!" היא שאלה. גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו. "כמו שאני מכיר את הצבא, בטח יפנקו אותנו בסופגניות מפה ועד הודעה חדשה", אמרתי לה.
איזה סופגניות ואיזה נעליים. אני אסתפק במחשבה שלפחות חסכתי מעצמי את ההשמנה השנתית של חנוכה.
מה עשינו? אימון. הפעם עם דגש על כניסה לעזה. לוחמה בשטח בנוי, שת"פ עם יחידות שריון וכו'. הכל מדומה כמובן, ומי שאף פעם לא פעל בשטח בנוי, בעיקר מחנות פליטים, לא יבין את הפחד הגלום בזה אף פעם.
הדרך הכי טובה שאני יכול לתאר לכם את זה היא זו: נסו לדמיין את האזור הכי מוזנח ומקופח בעיר שלכם, אשר בו רמת הצפיפות היא הכי גבוהה. עכשיו תדמיינו שאתם צריכים לעבור בסימטאות האלה כשמכל פתח יכול לצוץ מישהו עם נשק ולירות בכם, או לתצפת עליכם מפתח מרוחק עם רובה צלפים. עכשיו דמיינו שפתחו עליכם בירי. הדבר הראשון שתרצו לעשות הוא לתפוס מחסה, נכון? איפה הכי טוב אם לא בתוך אחד מהמבנים? בום, אתם מתים. תקוו שזה רק אתם ולא גם החברים שהיו איתכם. הירי נועד בדיוק בשביל לגרום לכם להיכנס לפתח ממולכד.
והתיאור הזה עדיין לא יגרום לכם להרגיש את הפחד האמיתי שמרגישים כשנכנסים לשם באמת.
כנראה שהצבא נכנס לפניקה אחרי לבנון, והחליט להחזיר את האימונים למערך המילואים. השריונרים שהיו איתנו שם אמרו לנו שזה האימון הראשון שהם עושים מזה 6 שנים (!). אחד מהם אמר לנו שאחד מהלקחים שנלמדו בלבנון היה שהאנשים שם חטפו כהוגן פשוט בגלל שלא הכירו את התרגולות כמו שצריך. הם פשוט לא התאמנו אף פעם על מרכבה סימן 4, ואת התרגולות הבסיסיות הם פשוט שכחו. בושה. בושה לצבא הזה ובושה לממשלה הזו. כשאתה שומע על דבר כזה, אתה חושב "לעזאזל. בשביל מה אתם מחזיקים אותנו עשרים שנה לאחר הסדיר? כדי שנמות? איך אתם מצפים שחייל מילואים יצליח אם אתם לא נותנים לו את הכלים?"
אז זהו שכנראה שהאסימון נפל למישהו, לפחות לשנה-שנתיים הקרובות (או עד סיום הקדנציה). תבואו עוד חמש שנים ונראה מה השתנה. כמו שהמדינה הזו מתנהלת, כנראה שהכל יחזור לקדמותו. שוב יקצצו באימונים, ושוב ייהרגו אנשים טובים סתם. אני רק מקווה שזה לא יהיה אני.
אז עכשיו חזרתי, וכבר טיפלתי ברוב המיילים שחיכו לי, ואני מקווה שאוכל לעדכן את הבלוג בתדירות קצת יותר גבוהה מעתה והלאה.
ולפני שאשכח, לכל מי שחוגג: מרי כריסמס! 🙂
רוני יניב 