זוכרים את 1982?

אני הייתי בן 6 באותה שנה, והדבר היחיד שאני זוכר באופן מפורט למדי הוא את היום הראשון ללימודים ("שלום כיתה א'" וכל השיט הזה). חוויה מצמררת וברת-ויתור לכל הדיעות.

ברור שזה לא מעניין אף אחד, אבל מה שאולי קצת יותר מעניין הוא עובדת הטריויה הבאה: באותה שנה, הרכב מוזיקלי בשם Men at Work שחרר לאוויר העולם את אחד השירים החביבים ביותר עלי אדמות – Land Down Under. למי שלא זוכר, הנה תזכורת (וזה אפילו בא עם פיסות טריויה נוספות! יאמי!):

אז למה אני נזכר בזה עכשיו? כי קראתי בבוינג הכפול שארצות-הברית החלה להחרים את הכנסתה של קונפקציה מוזרה מתוצרת אוסטרלית שנקראת Vegemite לתוך גבולותיה. בעודי קורא את הידיעה, שבמבט ראשון נראתה סתמית וחסרת הקשר לגמרי, משהו התחיל לחלחל לתודעתי: המילה הזו מוכרת לי! מאיפה היא מוכרת לי? אההההה….. ואז נזכרתי שתמיד שמעתי את המילה הזו בשיר המדובר (vegemite sandwich) וכל הזמן חשבתי שמדובר במשהו שמורכב מירקות. נו, אתם יודעים, סנדביץ' בריא כזה עם עגבניה, מלפפון, חסה וכל מיני טובין אחרים. הגיוני, לא? vege.. ירק… נו, באמת!

למרבית הפלא, מדובר בממרח חום-מגעיל שמיוצר בעיקר מתמצית שמרים (?!?!?), והוא נראה ככה:

מגעיל, נכון? נראה כמו לחם מרוח בחרא. על זה הם שרו…

יחד עם זאת, זו לא סיבה למנוע הכנסה של הזוועה הזו לארצות-הברית. הסיבה המצוטטת היא שבממרח הזה יש חומר שנקרא folate (אין לי מושג, חיפשתי מה זה) ושבארצות-הברית ניתן לצרפו רק ללחם ודגנים, והממרח הזה שובר את המוסכמה.

לשם המחשת המחשבה שלי לגבי ההגבלה הזו, אני אשתמש בציטוטים של כמה אושיות מקומיות ידועות: "מה זה השטויות האלה?" (עדי א.) ו"מה זה החרטע הזה?" (ז'וז'ו ח.). הרי מדובר בחומר שמותר לשימוש בארה"ב – רק האופן שבו נעשה בחומר שימוש הוא השונה. בחיי שאני לא מבין את העניין הזה.

בכל מקרה, וללא קשר למגבלות הביזאריות של מנהלת הגבולות האמריקנית, העולם האסוציאטיבי שלי קיבל אחלה שדרוג כתוצאה מקריאת הכתבה הזו, ומהיום, ההקשבה לשיר תקבל אצלי משמעויות מחודשות וחדשות.

יום נעים!