איך אני יודע שהשעה היא 23:00?

קראתי עכשיו את דבריו של תומר ליכטש בפנקס שלו. תוך כדי הקריאה נזכרתי בשכנה בבניין לידינו. אותה קומה. ממש מול החלונות שלנו.

לשכנה הזו יש נטייה קבועה לתלות את הכביסה שלה בפרק הזמן שבין אחת-עשרה בלילה לחצות. למה? לא יודע. ככה זה. כמעט יום ביומו.

אז למה זה מפריע לי? כי כשהיא מזיזה את חבלי הכביסה, הם סובבים סביב אותם גלגלי ציר ישנים שיש כמעט בכל מתלה כביסה שגילו עולה על 10 שנים. אז מה מיוחד כל כך אצלה? זה לא המרפסת (בדקתי) – הגלגלים שלה פשוט חורקים בעוצמה כזו, שנדמה כי הם קוראים לכל השומע אותם להצילם מהג'וב הנוראי שהם עושים בעל כרחם.

אני כבר לא צריך שעון – ברגע שאני שומע את החריקות האלה, אני יודע, לפחות בהערכה גסה, מה השעה. הבעיה היא שלפעמים אני מנסה להתרכז במשהו, ואז זה ממש יכול להוציא אותי מהכלים. הכי נורא זה שלפעמים היא כנראה מתעכבת, ותולה את הכביסה בשעה מאוחרת יותר. מעבר לכך שזה משבש לי לגמרי את השעון הביולוגי, זה ממש לא לעניין להתחיל לנגן בקולי קולות את הקונצ'רטו לצירי כביסה בסי מז'ור ב-1:00 בלילה.

באחת הפעמים שזה קרה, הייתי ממש עצבני. פתחתי את חלון האמבטיה שנמצא בדיוק מול החלון שממנו היא תולה וצעקתי לה "הלו! יש המצאה חדשה! קוראים לה שֶׁמֶן! שמעת על זה?". בחיי שזה מה שצעקתי, מילה במילה. כנראה שהיא נבהלה, כי פתאום היא גילתה שיש לה שכנים משוגעים גם כן, אם לא יותר ממנה, והינהנה במין הבעה של "נכון, אתה צודק, אני אפסיק/אטפל בזה/אקבור את עצמי ואפילו אשתול את הפרחים מעל הקבר". אחרי זה היא ניסתה להזיז את החבלים יותר בשקט, אבל זה רק היה יותר לאט, מה שהפך את החריקות לארוכות יותר…

נראה לכם שזה עזר לטווח הארוך? פחח… לא נותר לי אלא לקבל את המטרד הזה כעוד אחד מהחסרונות של מגורים באזור אורבני צפוף, למלא טופס לוטו מדי פעם, ולחלום על הוילה המבודדת.

בקיצור, לכל קוראיי אני רוצה לאחל שנה טובה ושקטה.

======================================

עדכון לתאריך 11/3/2007: עכשיו הפוסט הזה יכול גם להשתתף בתחרות של הגלוב.

מודעות פרסומת

בדיציטוט

אני קורא עכשיו ספר בשם "תורת המשחקים", שעמיתי לעבודה קנו לי לכבוד יום הולדתי. אמנם באיחור קל, אבל מה זה משנה. זה אפילו נחמד יותר לקבל מתנה מבלי שציפית לה. בכל אופן, יש בספר אנקדוטה חביבה:

מספרים על חבר שנשלח לגולאג לרצות את עונשו. כשהוכנס לתא, נשאל על-ידי יושביו "לכמה זמן הכניסו אותך?". "עשר שנים", ענה להם. "מה עשית?", השיבו לו. "כלום", ענה החבר. אמרו לו יושבי התא: "לא יכול להיות, על זה מקבלים שלוש שנים".

אחח… הומור פוליטי במיטבו.

ניתוח פלסטי לזכרונות ילדות

קראתי עכשיו מאמר ב-Wired שבו מדווחים כי רשת CBS מתכננת להוציא מהדורה מחודשת של "מסע בין כוכבים" המקורית. הסדרה תעבור "מתיחת פנים" דיגיטלית כדי "לשפר את המשיכה הויזואלית תוך שמירה על המראה והתחושה המקוריים של הסדרה", דברי CBS Paramount. בחייכם!

השינויים כוללים החלפה של המודלים המיניאטורים במודלים ממוחשבים, החלפת חלק מהתפאורות (ציורי המט) ברקעים ממוחשבים, חידוש של מוזיקת הפתיחה ועוד כהנה וכהנה. אחד השינויים כולל יישור של מסלול הטיסה של האנטרפרייז בסרטון הפתיחה, מכיוון שהדגם המקורי נע על מסלול וזה לא נראה כמו טיסה בחלל. עכשיו זה אמור להיראות ממש כמו טיסה בחלל. להלן ציטוט מתורגם:

"החלקנו את התנועה של "האנטרפרייז". היא עפה באופן יותר דינמי עכשיו. היא נמצאת בחלל אמיתי. היא כבר לא נראית כמו מודל."

נו, באמת!

הפעם האחרונה שראיתי תוצר כזה הייתה כשלוקאס החליט להוציא מחדש את טרילוגיית מלחמת הכוכבים עם שיפורים דיגיטליים. התוצאה הייתה בסדר. לדעתי, אפשר היה גם בלי זה. הקטע הוא ש"מלחמת הכוכבים" כבר היה מהוקצע למדי כשיצא לאקרנים. "מסע בין כוכבים" לא נראה ככה מעולם.

נראה לי שהחבר'ה ב-CBS לא מבינים שחוסר-המציאותיות הזו היא חלק מכל הקסם של הסדרה. כאחד שגדל על הסדרה הזו בשידורים חוזרים וחוזרים וחוזרים, אני לא רוצה חידוש! אני רוצה לראות את הפאשלות האלה של תפאורה קלוקלת, מודלים מקרטון, ומשחק מוגזם. זה משתלב ביחד! זה טוב! זה נוסטלגיה במיטבה!

בסוף הכתבה מצטטים את לאונרד נימוי ווויליאם שאטנר באומרם כי הסדרה הצליחה בעיקר בגלל דלות-התקציב שלה, וכתוצאה מכך ניתן דגש על עלילה, אינטראקציה בין דמויות, ונדרש מהצופים שימוש בדמיון כדי להשלים את התמונה. מה שנכון נכון.

מעניין מה הטרקיז המושבעים חושבים על זה?

יומן הקפטן, תאריך כוכבי 03102006, נספח:

אלי אשד כתב על "מסע בין כוכבים" ביקום שלו:

סדרת הטלויזיה ששינתה את פני העולם המודרני

מהארון אל החלל החיצון

כמו כן, בעקבות חגיגות ה-40 לסדרה המקורית, אפשר לרכוש באמאזון העתק של אקדח הפייזר המקורי!

גזים

התחלנו להיתקל בתופעה הזו, שמוכרת לרוב ההורים. ללא שום התראה מוקדמת העולל מתחיל להתנשף במהירות, להתעוות, להתקפל, להתאנח… ואז באה צווחה קורעת לב. זה מטריד ומדאיג לראות אותו ככה, ובאחד מדפי המידע שקראתי באינטרנט תיארו את המצב במילים הנכונות: חוסר-אונים. זה מתאר בדיוק רב את מה שאני מרגיש.

בתור אחד שרגיל לפתור תקלות, לענות על שאלות או לתקן דברים, זה מעמיד אותי במצב מתסכל במיוחד: אין לי מה לעשות בנדון. אני לא יכול ללחוץ על כפתור (או כמה ברצף) כדי שזה יפסיק. אני לא יכול למצוא פתרון קסם. אין פה כפתור reset שאפשר ללחוץ עליו. אין פה מאגר של מסמכי תמיכה בעלי תשובה או רצף פעולות להחזרת הרגיעה.

הדבר היחיד שאני יכול לנסות הוא להקל עליו על-ידי החזקתו בידיים (תוך שינויים תדירים בתנוחה) והמתנה מייאשת עד לסיום ההתקפה.

אני נמצא כבר בשלב כזה שאני יודע לזהות את המקרים הללו, ומשתדל לספק לקטנצ'יק את הקירבה והתנועה שהוא זקוק להם על מנת להתגבר על כך. אבל באמצע הלילה, כשגם ככה אני עייף-מת, קצת קשה להבין או להיות מוכן לזה, ואז אני מתעורר למשמע הצווחה. בלילה האחרון זו הייתה מתקפה קשה, שארכה כשעה וחצי עד שעתיים והותירה את כוחותינו מותשים.

לפי מקורות שונים, לפחות 80% (ויש האומרים אפילו 95%) מההורים נתקלו בתופעה הזו. אז איך זה שעדיין אין לזה פתרון? למה חייבים לעבור את זה? הבנתי שיש לי עוד חודשיים לפחות עד שזה יעבור, וגם זה בערבון מוגבל. השם ירחם. חיפשתי קצת וקראתי על כל מיני פתרונות "קסם" ואלו חלקם:

  • שימוש בתמיסת פרחי באך (לאם ולילד)
  • להשרות זרעוני קימל במים רותחים, להוסיף קצת סוכר (עדיף ענבים) ולטפטף מספר טיפות לפה התינוק, 3 פעמים ביום.
  • להימנע ממאכלים כמו שוקולד, אורז, ירקות כמו ברוקולי וכרובית
  • תרופות ללא מרשם בשפע

עוד לא ניסיתי אף אחד מהם, אבל יכול להיות שהגיע הזמן, כי אם אחווה עוד ליל שימורים שכזה אני כנראה אתחיל להשתלח באנשים חפים מפשע.

אם יש לכם רעיונות או פעולות שניסיתם ועבדו בשבילכם, אני אשמח לשמוע על כך בתגובות.

יהונתן

זה השם שבחרנו.

היום בשעה 10:30 יהונתן נכנס (זה הביטוי הנכון?) בברית אברהם אבינו. אחי קיבל את כבוד הסנדק. הטקס היה קצר, פשוט ואפילו אאזור אומץ ואומר שהיה מקסים. אני לא אדם דתי, ולא שומר מסורת – אני אפילו אוכל חזיר ושרצים. אפשר לומר שאני על סף האפיקורסיות המוחלטת. אבל אני גם יהודי, ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת: דת זה משהו מושרש, וטבוע בזכרון הקולקטיבי של כל עם. אי אפשר להתנתק מזה לגמרי, אלא אם כן אתה ממיר אותה בדת אחרת (ואז אתה בדרך-כלל גם נהיה פנאטי בקטע). יש מנהגים שקשה מאוד לוותר עליהם. אני חושב שברית המילה היא אחד מהם…

את הברית עשינו אצל מוהל כירורג – הרב ודוקטור פנחס גונן. הוא עושה את הברית במרפאה שלו, בחדר המיועד לכך, ואינו מאפשר ליותר מ-10 אנשים להיות נוכחים. בעיקר מפאת חוסר מקום, אבל מבחינתנו זה אחלה. לא רצינו לעשות באולם, כי זה נראה לנו מיותר להחזיק תינוק בן שבוע ואת אימו במשך כמה שעות במקום הומה אדם אחרי שחתכו חתיכה מבשרו. תחשבו על עצמכם, אחרי הסרת ציפורן חודרנית, טיפול שורש, או כל אופרציה כירורגית שחוויתם בחייכם. נראה לכם שהייתם רוצים "לחגוג את זה" באולם מלא 100 אנשים? נראה לכם שהייתם רוצים שזה ייתבצע מול קהל כזה? חשבתי כך…

שמעתי כבר אנשים שאומרים ש"אפשר גם בלי הרדמה" (ב-ח-י-י-כ-ם-!), ו"למה לשלם כל-כך הרבה?" ועוד כל מיני עייצס ופנינים שכאלו. לכל אלו אני אומר: זה הבן שלנו ואנחנו נחליט. הרצון שלכם לומר אחר-כך "אני ייעצתי להם לעשות את זה" או "אמרתי לכם" או כל דבר אחר שיטפח לכם על האגו הוא לא רלוונטי בכלל.

ואכן, כעדות להחלטה הנבונה, המלאך הקטן ישן כמעט 6 שעות אחרי הברית (ההרדמה פגה לאחר שעה וחצי) וגם לא סבל מכאבים אחרי זה. לפחות לא קיבלתי רושם כזה, והאיש הקטנטן הזה יודע טוב מאוד להתלונן כמשהו מציק לו. כמובן שחלק מזה הוא האופן שבו טופל האזור לאחר הברית. שוב, תודות לד"ר גונן.

אחרי זה חזרנו הביתה, ופשוט נחנו. בערב התחיל מבול הטלפונים של "מזל טוב". חבר'ה, אני מעריך את ההשתתפות בשמחתנו, אבל עם כל הכבוד – תנו לנו לישון! מה, שכחתם איך זה בשבוע הראשון אחרי הלידה? צריכים תזכורת?

הייתי מעלה תמונה שלו, אבל קרן לא הסכימה. משהו בנוגע לעין הרע. 🙄 נו, טוב. אני מאמין שגם זה יחלוף, ומקווה שקלסתרונו יעטר את הבלוג הזה בקרוב.

לסיום, אוכל רק לומר שהביטויים "ילדים זה שמחה", "ילדים בבית, אור בבית" וכל המליצות המוכרות מקבלים אצלי משמעות חדשה מעכשיו. אם הייתם רואים את הפנים שלי ושל אמא שלו כשאנחנו מסתכלים עליו, הייתם מבינים. השמחה והאור הם גם אצל ההורים, אם לא בעיקר. נראה לי שהוא מתעורר, החמוד… בטח צריך החלפה…