קראתי עכשיו את דבריו של תומר ליכטש בפנקס שלו. תוך כדי הקריאה נזכרתי בשכנה בבניין לידינו. אותה קומה. ממש מול החלונות שלנו.
לשכנה הזו יש נטייה קבועה לתלות את הכביסה שלה בפרק הזמן שבין אחת-עשרה בלילה לחצות. למה? לא יודע. ככה זה. כמעט יום ביומו.
אז למה זה מפריע לי? כי כשהיא מזיזה את חבלי הכביסה, הם סובבים סביב אותם גלגלי ציר ישנים שיש כמעט בכל מתלה כביסה שגילו עולה על 10 שנים. אז מה מיוחד כל כך אצלה? זה לא המרפסת (בדקתי) – הגלגלים שלה פשוט חורקים בעוצמה כזו, שנדמה כי הם קוראים לכל השומע אותם להצילם מהג'וב הנוראי שהם עושים בעל כרחם.
אני כבר לא צריך שעון – ברגע שאני שומע את החריקות האלה, אני יודע, לפחות בהערכה גסה, מה השעה. הבעיה היא שלפעמים אני מנסה להתרכז במשהו, ואז זה ממש יכול להוציא אותי מהכלים. הכי נורא זה שלפעמים היא כנראה מתעכבת, ותולה את הכביסה בשעה מאוחרת יותר. מעבר לכך שזה משבש לי לגמרי את השעון הביולוגי, זה ממש לא לעניין להתחיל לנגן בקולי קולות את הקונצ'רטו לצירי כביסה בסי מז'ור ב-1:00 בלילה.
באחת הפעמים שזה קרה, הייתי ממש עצבני. פתחתי את חלון האמבטיה שנמצא בדיוק מול החלון שממנו היא תולה וצעקתי לה "הלו! יש המצאה חדשה! קוראים לה שֶׁמֶן! שמעת על זה?". בחיי שזה מה שצעקתי, מילה במילה. כנראה שהיא נבהלה, כי פתאום היא גילתה שיש לה שכנים משוגעים גם כן, אם לא יותר ממנה, והינהנה במין הבעה של "נכון, אתה צודק, אני אפסיק/אטפל בזה/אקבור את עצמי ואפילו אשתול את הפרחים מעל הקבר". אחרי זה היא ניסתה להזיז את החבלים יותר בשקט, אבל זה רק היה יותר לאט, מה שהפך את החריקות לארוכות יותר…
נראה לכם שזה עזר לטווח הארוך? פחח… לא נותר לי אלא לקבל את המטרד הזה כעוד אחד מהחסרונות של מגורים באזור אורבני צפוף, למלא טופס לוטו מדי פעם, ולחלום על הוילה המבודדת.
בקיצור, לכל קוראיי אני רוצה לאחל שנה טובה ושקטה.
======================================
עדכון לתאריך 11/3/2007: עכשיו הפוסט הזה יכול גם להשתתף בתחרות של הגלוב.
רוני יניב 