סיפורו של ה-iPod

אני הולך להסתכן בנידוי שלי מרשימותיהם של מספר אנשים, אבל אני חייב לומר זאת: אני לא חושב שה-iPod הוא נגן המוזיקה האולטימטיבי. זהו, אמרתי את זה. אבל, לפני שאסביר למה אני חושב כך, אני רוצה לציין שאני מעריך אותו מאוד בתור מוצר שכזה – העיצוב שלו הוא פשוט ואלגנטי, והיווה (ועדיין מהווה) השראה לכל הנגנים שבאו אחריו. בלעדיו, אני לא חושב שהנגנים האחרים הקיימים היום היו מגיעים לאן שהגיעו.

יחד עם זאת, חסרה ל-iPod תכונה אחת שקיימת בנגנים אחרים, ועובדה זו בלבד היא שגורמת לי לשקול רכישה שלהם במקומו. התכונה שעליה אני מדבר היא היכולת לקלוט שידורי רדיו. נו באמת! חמש שנים ועדיין חייבים לשלשל 50$ (!!!) בשביל לרכוש הרחבה חיצונית כדי להשיג את הפונקציונליות הפשוטה הזו שקיימת כמעט בכל נגן מוזיקה דיגיטלי אחר בשוק. תיכף יבואו אנשי השיווק של אפל ויגידו שזה בשביל ליצור בידול! פחחח…

מעבר לזה, כשהתקנתי בפעם הראשונה את iTunes סתם כדי לנסות תוכנת מוזיקה אחרת, התוכנה שאלה אותי אם ברצוני להמיר את המוזיקה שלי מפורמט mp3 לפורמט AAC "האיכותי יותר". למה? מה עשיתי רע? אני אפילו לא זוכר אם יש אפשרות להגיד לה "לא, תודה". זה נראה לי כל-כך מתנשא. זה כמו לנסות ללמד מישהו שיטה אחרת לעשות פעולה יומיומית כמו חישוב פשוט, שטיפת כלים או גלישה באינטרנט. למה? מי אמר שהשיטה שלכם יותר טובה? טוב לי עם מה שיש לי וזה עושה את מה שאני רוצה, אז למה להטריד אותי בזה?

מכיוון שכך, יש היום שני נגנים שהייתי שוקל לרכוש לפני שאבחן רכישה של ה-iPod. אחד מהם הוא ה-Creative Zen Micro או האינקרנציה החדשה שלו, ה-Zen V. אכן מתחרה ראוי, לדעתי. השני הוא ה-Sansa של Sandisk. גם הוא נמצא במקום לא רע בכלל. גילוי נאות: מבחינת נפח, שניהם משתווים יותר ל-iPod nano ולא ל-iPod הגדול יותר. אבל 8 ג'יגה, בשביל מוזיקה, נשמע לי ה-מ-ו-ן.

אלה, מה שנקרא, שתי האגורות שלי. למה החלטתי לספר על זה? כי קראתי ב-Wired כתבה של סטיבן לוי על הפיתוח של ה-iPod. סיפור מעניין, והכתיבה של סטיבן נעימה לקריאה. להלן ציטוט מתורגם חופשית של תיאור המפגש של לוי עם ביל גייטס, לאחר השקתו של ה-iPod (לוי הגיע לישיבה עם אחת מהיחידות הראשונות שהופצו):

"האם ראית את זה כבר?" שאלתי.

גייטס נכנס לתחום (zone) שמזכיר את אותם סרטי מדע-בדיוני בהם החייזר, שנתקל באובייקט חדש, יוצר מעין תעלה של אנרגיה בינו לבין האובייקט, המאפשרת לו לשאוב ישירות לתוך מוחו את כל המידע האפשרי לגביו. אצבעותיו של גייטס, במהירות של מרוצי nascar, ריצדו מעל גלגל הגלילה, ולחצו על כל קומבינציית כפתורים אפשרית, בעוד עיניו נותרו מקובעות על המסך. כמעט ויכולתי לשמוע את קול השאיבה העצום. לבסוף, לאחר שהפנים כל ניואנס של המכשיר, הוא החזירו אליי.

"זה נראה כמו מוצר נהדר", אמר.

ואז הוא השתהה לרגע. משהו לא הסתדר.

"זה רק למקינטוש?" הוא שאל.

כן, רק. (דאז.)

כמו שאומרים – שווה קריאה.