אז נכון, החורף עוד לא ממש כאן, וכולנו די בספק אם הוא בכלל יגיע. שלא לדבר בכלל על שלג. אבל התמונה הבאה היא דוגמה לרגעים שניתן לתפוס רק במקומות שהם לא הארץ שלנו. התמונה צולמה באלסקה, על-ידי מישהי בשם סוזאן בארסטו, והשאלה שמצורפת לתמונה היא:
"ילדים חביבים, מי יכול להגיד לאן נעלם הארנב?"
ניצן העלה את הסרטון הזה באתר שלו, ונהנתי מכל רגע. מעבר לכך שכפי שניצן אמר, ובצדק, מדובר בהנאה צרופה, הייתי מוסיף ואומר שההנאה מועצמת עוד יותר מכך שאני מגלה שהייתי שם בכל רגע. ממש יצא לי לשחק כמעט בכל אחד מהמשחקים שמוצגים שם. כבוד. תהנו.
לא. הוא לא. פשוט לא מצאתי כותרת אחרת לפוסט הזה.
מכירים את האנשים האלה שממש יכולים לדקלם בעל-פה כל פרק של סיינפלד? מסתבר שלפעמים זה עוזר כדי להכין יצירות עריכה גאוניות כאלה.
בשבוע האחרון הייתה לי פריצת דרך. יהונתן אמר "אבא", והוא כולה בן 3 חודשים.
טוב, לא בדיוק "אבא". אבל קרוב. למה הכוונה? טוב, קודם כל, צריך לציין שבתקופה האחרונה התחלנו (אשתי ואני) לפתח איתו שיחות של ממש. בדרך-כלל מדובר בסשנים של כחצי שעה בהם כל אחד משני הצדדים – ההורה והילד – מנסים לומר לשני את מה שעולה על רוחם. ההורה מדבר כרגיל, ובשלב מסויים הילד מתחיל לענות בגרגורים, פעיות, אנחות וכדומה. בשלב הזה, ההורה עובר למצב רגרסיבי בו הוא מתחיל לענות לילד באותה שפה. כלומר, "אה, בה, ציגלה-מה…". כיף לא נורמלי. בחיי. הילד ממש צוחק. צחוק צווחני וקצרצר כזה. עדיין לא צחוק מתגלגל כמו זה. (מי שלא צוחק מזה, משהו לא בסדר איתו)
בקיצור, אחד מהדברים שאני חוזר ואומר ליהונתן זה "אבא". כמובן שאני מדגיש את ההברות, ואומר זאת מול הפנים שלו כדי שיראה את הפה שלי אומר "אאאא-בא". מתישהו השבוע עשיתי את זה, וחיכיתי כמה רגעים. להפתעתי ושמחתי הרבה, הילד אמר "בההה" שהוא מעין שילוב הברתי של באאאא ו-בוווו. החלק המפתיע הוא שראיתי ממש כיצד הוא מנסה להגות את זה. הוא ממש התאמץ! זה היה רגע מדהים.
מה שנקרא, רגעים קטנים של אושר.
נזכרתי בציטוט חביב ששמעתי לא מזמן ברדיו:
"השיש הוא הרצפה של החיים והתקרה של המתים".
קראתי עכשיו את מה שכתבה אח"י דקר על סבא שלה.
בהתחלה רציתי להגיב במסגרת התגובות הרגילות, אבל כשראיתי אילו זכרונות זה מעלה בי, החלטתי לכתוב משהו קצת יותר מכובד (?) בעניין.
מי שחוותה חוויה דומה היא אשתי. סבא שלה נפטר. גם אצלם, כמו אצל אח"י דקר, זה היה תהליך ארוך ומתיש-נפשית. הסבא חווה איזה סיבוך כתוצאה ממצב רפואי מתמשך, והגיע לטיפול נמרץ. הוא היה כבר מעל גיל 90. חיים ארוכים, אם כי בעשור האחרון לחייו הדעיכה החלה להראות אותותיה. מכל הסיפורים וההיכרות הקצרה-יחסית שלי איתו הבנתי שמדובר באדם גדול, מכל הבחינות. הוא היה גדול פיזית – גבוה, בעל נוכחות. כזה שלא ניתן להתעלם ממנו. הוא היה גם גדול מבחינה נפשית – הכיר את התורה ואת מנהגיה טוב יותר מהרבה חרדים ובני-ישיבות. איש נעים הליכות, אהוב על הבריות, ולאף אחד לא היה דבר, ולו חצי דבר, רע לומר עליו.
הוא הגיע לבית-החולים במצב קשה, ואובחנה אצלו רעלת כלשהי. הרופאים קבעו שאם יקטעו את רגלו, מקור הרעלת, יש סיכוי. בדיעבד, כשאני וכמה מבני המשפחה חושבים על זה, זה נשמע לנו כהחלטה שהייתה מטופשת, יהירה וחסרת-אחריות. מי בדעתו השפויה חושב שאדם בגיל כזה, חולה ובעל מצב בריאותי ירוד מלכתחילה ישרוד קטיעה של רגל?
אז זהו, שאף אחד. מה שהוביל את תהליך קבלת ההחלטות בשלב הזה הוא החלק הלא-שפוי, אם אפשר לומר, שנמצא בכל אחד מאיתנו: התקווה. כולם קיוו שזה באמת מה שיפתור את הבעיה, ויחזיר את האיש הזה לחיקם, בריא, אם לא שלם.
זה לא עזר.
אחרי הניתוח, מצבו הורע, והוא שכב בטיפול נמרץ, מונשם, לא מגיב, חיוור. אני זוכר שבאנו לבקר. כל הזמן היה שם מישהו מהמשפחה. כל פעם שאני חושב על זה, אני נזכר בסצנה ההיא מ"סיפורו של וויל האנטינג" שבה המורה (רובין וויליאמס) מסביר לוויל (מאט דיימון) מה זו אהבה. הוא מתאר שם את מותה של אשתו מסרטן, ואומר "שאנשי בית-החולים יודעים שהמושג 'שעות ביקור' לא תופס לגביך". ככה זה היה.
בפעם היחידה שליוויתי את אשתי לשם, נכנסתי יחד איתה לחדר בו הוא שכב. מבט אחד הספיק לי כדי להבין את רוע הגזירה. הרגשתי צביטה חזקה בחזה, כאילו הלב לא רוצה לראות את זה. לא רוצה לזכור את זה.
במצבים כאלה תמיד עולה שאלת המתת החסד. אח"י דקר אומרת שהיא מעריצה את האנשים שמוכנים לוותר, לשחרר. אני חושב שאלו הנוקטים בהמתת חסד, הם אלו שאיבדו תקווה. הלהבה, עד כמה שהייתה קטנה אבל הייתה בליבם, כבתה. וזה עצוב. תקווה היא משהו אנושי. היא מה שנותן לאנשים כח להמשיך. כל עוד יש תקווה, המתת חסד אינה מקובלת. מי שנוקט בשיטה הזו, לדעתי, הוא אדם שהלהבה בליבו דעכה קצת.
אני לא שופט את האנשים שעושים זאת. אין זה מקומי או מסמכותי. זה רק מה שאני חושב, ובאמת שאין לי מושג מה אחשוב אם זה יהיה מישהו מהצד שלי במשפחה, שהכרתי כל-כך הרבה זמן. אני מקווה שלא אצטרך להתמודד עם השאלה הזו לעולם.
הסבא הלך לעולמו כשבוע לאחר קבלתו לבית-החולים.
יהי זכרו ברוך.
אם עוד לא ראיתם את זה, ועדיין לא הצליחו להצחיק אתכם כהוגן היום, הגיע הזמן שתדעו שזה בדרך.
זהו זה.
נגמר עוד יום בעבודה. אני כאן משעות הבוקר המוקדמות ועכשיו כבר חושך בחוץ מזה שעתיים, ואני עייף. ממש עייף. העין השמאלית שלי מאותתת לי על כך באמצעות עווית – העפעף מתכווץ לרגע באופן לא רצוני כל כמה דקות. אני כבר מכיר את איתות האזהרה הזה. הגוף שלי צועק אלי צעקה דוממת: "אני צריך מנוחה! אני צריך לישון! שכח מהעיסוקים הטריוויאליים שלך היום, ולך לישון מוקדם יותר. אני מפציר בך!"
ההיענות שלי במקרים כאלה משתנה מפעם לפעם. יש פעמים בהם אני מגיע הביתה, מתענג על מקלחת חמה, ואחריה מיד נכנס אל מתחת לשמיכה. ברגעים הראשונים מתחתיה, אני נותן לה לעטוף אותי בריח הגוף המוכר שלי שמוטבע בה, ואשר שאיפה אחת ממנו מובילה אותי לאותה תחושת ריחוף שלפני הירדמות. בפעמים אחרות, אני מתעלם מהפצרות גופי, ולאחר שאני מגיע הביתה אני מנצל את שעות העירות המעטות שנותרו לי כדי לצפות באחת מהסדרות האהובות עליי, להתעדכן במה שקורה בכפר הגלובלי המרושת, לעמול בחירוק שיניים על מטלות האוניברסיטה, להעסיק את עצמי באחד ממשחקי המחשב שלי או לאחוז בעט הדיגיטלית שלי ולשחרר למסך המחשב את אחד מהאיורים שמתרוצצים לי בראש. זה בדרך-כלל מסתכם בסקיצה ראשונית שנשמרת כדי שאמשיך אותה במועד מאוחר יותר. על פי רוב, לצערי, המועד הזה מבושש להגיע. להמשיך לקרוא
החוש שמעורר הכי הרבה אסוציאציות אצל בני האדם הוא חוש הריח. מחקרים מראים שאחרי שנה, ישנו סיכוי של 65% לזכור ריח מסויים לעומת 50% לזכור מראה מסויים. חוש הריח משפיע גם על חוש הטעם – טעמו של תה הוא למעשה הריח שנקלט באפנו, הארומה שלו אם תרצו. למעשה, לתה אין בכלל טעם.
מכיוון שעדיין קשה להשיג פונקציונליות שכזו במחשבים (ומי בכלל רוצה את זה? תחשבו על כל המשחקים שמציגים גופות רקובות), החוש שזוכה לתהילה אחרי הריח (והטעם) הוא חוש השמיעה. אלו (ריח ושמיעה) שני החושים שמעוררים הכי הרבה רגשות אצלנו, בני האדם.
אחד מהסיפורים שרצים באינטרנט בעקבות הציפייה למערכת ההפעלה הבאה של מיקרוסופט סובב אחר השאלה (המרתקת. באמת. לא.) – מה יהיו הצלילים של מערכת ההפעלה? מה יושמע בעת שהיא עולה? בעת שגיאה? כשמקבלים דואל?
אכן, שאלות ברומו של עולם…
לשמחתם של השואלים, יש תשובה: אלו הם הצלילים של ויסטה. אני רק רוצה להזהיר – זה שונה מכל מה שדימיינתם לעצמכם…
ראו, הוזהרתם.
[מקור: Neowin.net]
אחד ממנויי הרסס שלי הוא האתר לוכסנקודה (סלאשדוט בלעז. עכשיו תקראו שוב את הכותרת 🙂 ). אחד מהפוסטים שהופיעו לי ברשימה היום תפס את תשומת ליבי. נוסח הכותרת הוא:
New Windows attack can disable firewall
נשמע מפחיד.
בדרך-כלל אני לא מייחס יותר מדי חשיבות לידיעות מסוג זה, כיוון שאני דואג לעדכן את מערכת ההפעלה שלי באופן תדיר, ומשתדל לאבטח את הרשת הביתית שלי באופן סביר (לפחות). יחד עם זאת, מכיוון שדברים מסוג זה משפיעים על האגף שבו אני עובד באופן משמעותי, נכנסתי לקישור כדי לקרוא מה כתוב, ואם אכן מדובר במקרה מסוג זה.
כדי שלא לייגע את הקורא הנאמן, אקצר ואומר שמשפט המפתח בפוסט מלוכסנקודה שתפס את תשומת ליבי הוא זה (וכאן גם מתחיל כדור השלג להתגלגל…):
NetworkWorld is reporting that new code released on Sunday could allow a fully patched Windows XP PC's personal firewall to be disabled via a malicious data packet.
(הקישור מוביל לידיעה באתר המקורי). בשלב הזה זה מתחיל להיות מעניין, ומפחיד, יותר. ביטול מרחוק של חומת-האש במערכת מעודכנת למהדרין? נשמע רציני… כמובן שלחצתי על הקישור והגעתי לידיעה המקורית.
בנקודה זו בזמן ביצעתי את אחת הטעויות הנפשעות ביותר. זה מסוג הטעויות שכשמישהו אחר מבצע אותן, אני בדרך-כלל מעיר לו, אם לא ממש גוער בו. אני שלחתי את הקישור לכתבה למנהל הטכני אצלנו מבלי לקרוא אותה עד תומה. אפילו סימנתי אותה בסימן קריאה (זה חשוב!). היה רק חסר שאוסיף 'העברה: העברה: העברה: חשוב מאוד!!!!!!! לא למחוק!!!!!!!!!!!!'.
מה אגיד לכם? כולי בושה וכלימה. רק אחרי ששלחתי את הקישור המשכתי לקרוא את הכתבה ומסתבר שהשד לא נורא כל-כך. אמנם, ניתן לבטל את חומת-האש, אבל התוקף צריך להימצא בתוך הרשת המקומית (LAN) בשביל לבצע זאת, ועל המחשב המותקף צריכה לפעול תכונת השיתוף של החיבור לאינטרנט (ICS) של חלונות (אחת מהיצירות הפרנקנשטייניות ביותר של מיקרוסופט).
לאחר שקראתי את זה, עלו לי בראש שלוש מחשבות:
אז מה הלקח מכל הסיפור הזה? יש כמה:
זהו. זה מה שיש לי לומר לגבי הנושא. אגב, למי שמעוניין, כדי לקרוא רסס אני משתמש בקורא של גוגל. אחלה של דבר.
רוני יניב 