אחותי הקטנה (בת 19), הלכה אתמול לעשות קעקוע. עד כמה שידוע לי, זה הקעקוע השני שלה. הקעקוע הישן יותר הוא אינטרפרטציה שלה בסגנון סאות' פארק. קעקוע חביב למדי. אבל הפעם היא הלכה לעשות רצועת קעקוע על הזרוע. של פרחים, לא פחות.
עם כל הכבוד, והבנה של זכותו של כל אחד לעשות בגופו מה שהוא רוצה, ממש לא ברור לי מה המשיכה הגדולה. למה לשלם 600 ש"ח בשביל צלקת צבעונית? לא חבל? ומה קורה אם העסק מתפקשש? מה קורה אם יום אחד קמים ומגלים שלא אוהבים את הקעקוע? אני יודע שיש טיפולים שמאפשרים להסיר כאלה דברים, אבל זה יקר, לא?
תראו, אני מבין את האמנות שבקעקוע, אבל רק כשמדובר בקעקוע שהוא אחד מהבאים:
- שהוא יחיד במינו בעולם.
- שהוא מנצל את תכונות המדיום. כלומר, לא ניתן לעשות אותו הדבר על משהו שהוא לא גוף אנושי ולקבל את אותו אפקט.
- שיש לו משמעות סמלית עמוקה (קעקועי יאקוזה, למשל).
מעבר לזה, זה נראה לי פשוט מיותר. האמת היא שבעבר גם אני חשבתי לעשות קעקוע. למזלי, קרן (שיש לה שניים) אמרה לי לחכות עם זה. החשק עבר לי. היום אני כבר לא רוצה קעקוע בכלל. אפילו לא מסוגל לחשוב על זה.
…מצד שני, רצועת פרחים על הזרוע זה עדיף בהרבה על זה, לא?
אחות שלי, אני עדיין אוהב אותך!
מהמעט שיצא לי לחוות, זהו המשפט שבאופן אוטומטי נפלט לרוב האנשים כשלילד קרה משהו (בדרך כלל שלילי). הדוגמא הנפוצה ביותר היא כשהוא נופל (קדימה, אחורה או כל כיוון אחר) וחוטף איזו בומבה לראש – לא משהו רציני שדורש טיפול המשך, אבל ברור לכולם שזה כואב.
רוני יניב 
