איך לצלם נכון

מה שנכון, נכון.

[דרך: myextralife]

מודעות פרסומת

שבת בבוקר

מתעוררים ביחד, הקטנצ'יק ער, עושה שטויות, מצחקק, מברבר, אבל בשלב מסויים גם נהיה רעב. טוב, הגיוני. הולכים לכיוון המטבח, האשה ניגשת ופותחת את המקרר כדי למצוא את האוכל שלו, ואני מושיב אותו בכסא. תוך כדי הפעולה, אני מזהה מעין תזוזה על הרצפה, ונקודות לבנות כאלה. לוקח לי שתי שניות כדי לקלוט מה אני רואה…

"יו, תראי!"

אשתי מתבוננת, ותוך שתי שניות יוצאת מפיה מין צווחה דקה ואחידה. צווחה של צמרמורת. רצפת המטבח שלנו הפכה למגרש משחקים של רימות זבובים. חלקן אפילו נדדו לכיוון הסלון. מדובר על כמות רצינית, לא עשר ולא עשרים, אלא כמה עשרות.

housefly_maggots_sm1.jpgמה עושים? אין הרבה ברירות. התהליך צריך להתחיל בניקוי הרצפה ואיסוף הרימות הקיימות, איתור מקור הנגע, ריסוס, ניקוי יסודי, וריסוס נוסף כדי להיות בטוחים וגם כדי לספק את יצר הנקמנות.

טוב, אז מתחילים למעוך ולאסוף. בהתחלה, היה מאוד קשה להניע את אשתי. תכל'ס? מגיע לה צל"ש על האופן שבו היא הצליחה לתפקד. אפילו אני, שבדרך כלל רגוע יחסית כשיש ג'וק בבית, הרגשתי צמרמורת של ממש, ואני אומר לכם משהו נוסף: כשאתה רואה כל כך הרבה רמשים בבת-אחת, ועוד כאלה שאתה יודע שקשורים לדברים כמו בשר רקוב, אתה ממש מתחיל להרגיש כאילו הם עליך, או נופלים עליך מלמעלה. בחיי. הזוי לגמרי, אבל נכון.

לאט לאט התחלנו למעוך ולנגב, תוך כדי העלאת השערות לגבי מקור הנגע. בשלב מסוים, כבר נמאס לי להיות עדין במלאכת ההרג (כדי לא לגעת ברימות) ופשוט שמתי את מגבת הנייר על הרימה ולחצתי עם האגודל. זה עושה מין "פופ" כזה כמו חצ'קון ממש ממש גדול. ואז מנגבים. אאאאאייייייייכככככססססס. בינתיים הילד כבר התחיל להיות עצבני (מה עם האוכל?!). די מהר הבנו שהעסק לא ייגמר בשעה הקרובה, ושצריכים למצוא פתרון לילד. סיכמנו שנגיע לנקדוה שבה הרצפה חסרת רימות (עד כמה שניתן לראות), ואני אקח אותו לסבא וסבתא, שלמזלנו גרים קרוב. אחר כך אחזור, ונמשיך במלאכה.

אחרי שהגענו למסקנה שמצאנו וחיסלנו את רובן, הבנו גם מהו מקור הנגע. הן זחלו להן ממתחת לדלפק שיש לנו במטבח. הקטע המוזר והנוגד-הסתברויות באופן מדהים, הוא שמדובר במתחת לדלפק ולא מתוך. אני לא מבין איך זבובה הצליחה להיכנס לשם ולהטיל ביצים בכלל! איך עלינו על זה? פשוט מאוד. ראינו שצצות לנו מהכיוון הזה עוד רימות!

סיבוב קצר כדי לשים את הילד אצל ההורים, וחזרתי. האשה עדיין יושבת ליד הדלפק. "יצאו עוד?" שאלתי. "ממממ.." ענתה. טוב. הגיע הזמן לרסס. מצמידים קש לספריי, ומתיזים אל מתחת לדלפק. לא לוקח הרבה זמן עד שמתחילות לזחול משם עוד רימות. אמנם לא בכמויות כמו שראינו בבוקר, אבל יש.

השלב הבא: להרים הכל ולהתחיל לשטוף. אין מה להרחיב בנושא, סטנדרטי למדי. אחרי השטיפה, עוד ריסוס.

עדיין יוצאות רימות, אם כי בכמויות הולכות ופוחתות.

האחרונה שזיהינו זכתה להימעך אתמול בבוקר, ומאז (טפו טפו טפו) לא ראינו עוד.

אני מקווה שזו הפעם האחרונה שנחווה דבר כזה. הבעיה שלנו היא שלא ניתן להזיז את הדלפק הזה – הוא מקובע לקיר עם סיליקון וגבס, וממש לא בא לי להתעסק עכשיו עם בינוי. אני אצטרך כנראה לאטום את החריצים האלה (למטה) עם סיליקון נוסף. אני עדיין לא מבין איך זבוב הצליח להטיל שם ביצים. הזוי לחלוטין…

ברררר…..

אני חי על הירח

דרך NOTCOT הגעתי לקליפ המהפנט והמקסים הזה. מדובר באנימציה של יאנים פויג עבור שיר בשם I live on the moon של להקה בשם kwoon.

אני לא שם פה סרטון יוטוב או משהו כזה כי זה פשוט עלבון לקליפ. עדיף שתורידו אותו מפה, ותודו לי אחר כך.

הארי פוטר, אבל קצת אחרת

אני רוצה שיהיה משהו ברור – אני נהנה מלקרוא את סדרת הספרים הזו, אבל אני לא מחשיב את עצמי כמעריץ. כן, צפיתי בכל הסרטים, אבל בואו נודה בזה – קשה לי להאמין שיש מי שקרא את הספרים ולא ראה את הסרטים. האם אני אקרא את כל הסדרה שוב? יכול להיות, אבל קשה לי להאמין. אני מעדיף לקרוא מחדש את סדרת אמבר, או חולית (שכבר קראתי לפחות שלוש פעמים. את שתיהן).

אשתי, לעומת זאת, באמת משוגעת על העסק הזה. היא כבר קראה את הסדרה כולה פעמיים לפחות, ולפני שיצא הספר האחרון, היא קראה את זה שלפניו עוד פעם, רק כדי להיות מעודכנת לגמרי לגבי כל העלילה. כשיצא הספר האחרון, היא לא יכלה להתאפק עד שיצא התרגום בעברית (כל הקודמים שיש לה הם בעברית) ורכשה אותו. הבעיה שלה היתה שבקצב שהיא קוראת את הספר, היא כנראה לא תסיים אותו אפילו עד שיצא התרגום בעברית… מה לעשות, יש אנשים שלא מסתדרים עם אנגלית כמוני…

מה עושים? משכנעים את הבעל להצטרף לחויה. הרעיון הכללי היה שאני אקרא את הספר בקול. בהתחלה חשבתי שהיא התחרפנה לגמרי. מה קרה לך? השתגעת לגמרי! לקרוא את הספר העבה הזה בקול?!

אבל, אחרי כמה מסעות שכנוע, נכנעתי. לעצמי אמרתי שבכל מקרה תיכננתי לקרוא את הספר, אז למה לא עכשיו? ואם זה עושה טוב לאשה, אז מה יכול להיות נורא כל כך? וחוץ מזה, הילד ירצה שאעשה את זה בשבילו בעוד שנה שנתיים, אז למה לא להתאמן על זה כבר עכשיו?

וכך יצא שכל ערב בשבועיים האחרונים, לאחר שהקטנצ'יק הלך לישון, התיישבנו לנו בסלון, כשהספר עב-הכרס נח על הכרס שלי (וחצי אבטיח עסיסי חתוך לקוביות בקערה בהישג-יד), וצללנו לתוך עולמה של רולינג…

אני חושב שהחויה היתה יחידה במינה… אני לא יודע לכמה מכם יצא להקריא ספר שלם (ובאורך כזה) בקול, אבל זה שונה מקריאה לעצמך. אני מודע לכך שבהחלט ייתכן שההורים שביניכם כבר הקריאו לילדים שלהם סיפורים לפני השינה, אבל אני מתאר לעצמי שמדובר בסיפורים שהם קצרים יחסית ובעלי מוטיבים פשוטים למדי, לא משהו בסגנון כזה…

גיליתי שיש שני הבדלים עיקריים בין קריאה עצמית לקריאה בקול בשביל אחרים:

הבדל ראשון הוא שלא ניתן לקרוא מהר. כשאני קורא לעצמי, אני קורא מאוד מהר, "ומדלג על מילים", כי אני מבין את משמעות המשפט, ועובר הלאה. כשקוראים בקול, לא ניתן לדלג – כל מילה צריכה להיהגות – וזה מאט את הקצב. נקודה משמעותה הפוגה. מעבר פסקה משמעותו שינוי קצב. הפיסוק משחק תפקיד משמעותי מאוד בדגש שניתן על כל מילה וחלק מהמשפט. מצד שני, בקטעים האינטנסיביים (קרבות, גילויים מרעישים וכדומה) גיליתי שגם קצב הקריאה מתגבר, ועדיין הדיבור חייב להיות (ואכן נותר) ברור וקליט.

הבדל שני הוא שפתאום גיליתי את עצמי נכנס לדמויות שאת מילותיהן אני מקריא. הקול שלי השתנה כדי להביע יותר טוב את הדמויות, במיוחד וולדמורט, עם הקול הקצת-גבוה ומתנשא, קריצ'ר, הגובלינים, האגריד, פלור עם המבטא הצרפתי שלה, כמעט כל דמות קיבלה קול שהוא קצת שונה מקול המספר (שהיה קולי הרגיל). בחלק מהדמויות אפילו השתדלתי שזה יהיה דומה לקול שלהם בסרטים – הבחירות שביצעו המלהקים, ברוב המקרים, מאוד תואמת למה שדמיינתי כשקראתי את הספרים הראשונים… לאט לאט גיליתי שאני גם מוסיף הבעות פנים, ותנועות ידיים על מנת להדגיש דברים מסויימים. זה היה… …מרענן. קצת כמו לשחק בתאטרון.

אני יכול לומר שזו חויה מאוד ייחודית, אבל נראה לי שזו לא תהיה היחידה. מאוד נהניתי מזה. יחד עם זאת, זה מאוד מתיש. אתם בטח מכירים את התופעה של קריאת ספר בערב, כשלאחר זמן מסוים אתה מגלה שנרדמת, ואת זה אתה מגלה רק בגלל שהאחיזה שלך בספר התרופפה והוא נופל בחבטה על גשר האף. זה גם שופך הרבה אור על העבודה שעושים כל אותם מספרי סיפורים קצרים שאני מוריד מפודקאסטים. זו לא עבודה קלה – לקרוא בקול…

אז זהו… זה מה שהעסיק אותי כמעט כל ערב בשבועיים האחרונים. היה נחמד. אם לא קראתם סיפור (של ממש, לא שיר ערש) בקול אף פעם, נסו זאת בעצמכם מתישהו. אני די בטוח שתגלו דברים חדשים על עצמכם.

שבוע טוב!