הלכתי אתמול לסופר, לא משנה איזה. לקחתי איתי להחזרה חבילת חיתולים ופחית סימילאק. למה? כי הילד כבר גדול מדי לחיתולים האלה, וכבר מזמן נטשנו את תחליפי החלב לטובת הדבר האמיתי. שניהם סגורים לגמרי, חדשים וללא פגם. האם הם נקנו באותו מקום? לא בטוח. האם הם נקנו באותה רשת מרכולים? וואלה, לא זוכר.

אני מגיע לכניסה שמורכבת משני פתחים כמיטב המסורת – אחד ליציאה ואחד לכניסה, ומברר היכן נמצאת הקופה בה ניתן להחזיר/להחליף/להזדכות על הפריטים. להזדכות? כן, המילואים נשארים איתי גם אחרי שסיימתי אותם. השומר מפנה אותי ואני ניגש.

אני ממתין בסבלנות שהמפקחת (ככה היה כתוב על התגית שלה) תסיים עם הלקוח שלפני, ומצהיר בפניה שאני מעוניין להחזיר/להחליף/להזדכות על הפריטים.

"קנית אותם כאן?"

"לא זוכר"

"יש לך כרטיס מועדון, אשראי?"

"יש לי כרטיס מועדון"

"תביא"

מרגע זה, הכל מתחיל להיות הזוי למדי. המפקחת מעבירה את הכרטיס ומתחילה לחפש את הקניה של המוצרים. את החיתולים היא מצאה, אבל את הסימילאק לא. זה מפתיע אותה. איך זה יכול להיות?

"אתה בטוח שקנית את זה אצלנו?"

"לא זוכר. יכול להיות שקניתי במזומן בכלל. יש דבר כזה."

זה לא מספיק, והמפקחת קוראת למפקחת שלה. גם היא מדפדפת, מקישה על כמה מקשים ולא מוצאת.איך יכול להיות?!?! אולי הלקוח מנסה לעבוד עלינו? אולי הוא קנה במקום אחר? איך ייתכן שלא מוצאים את זה?!

אני חוזר על דברי – "יכול להיות שקניתי את זה במזומן, והכרטיס מועדון לא היה עלי."

מצב אפשרי, לא?

לא. מה פתאום. תביאו את המפקחת של המפקחת של המפקחת. אז היא באה. עושה את אותן פעולות כמו הקודמות לה ובסוף מתייאשת (בטח, גם אני כבר כמעט וויתרתי אחרי שייבשתם אותי חצי שעה).

"טוב תחליפו לו. רק שתדע שזה לא סטנדרטי. קיבלנו הוראה חד-משמעית שלא להחליף מוצרים שלא נרכשו אצלנו."

נו, טוב. העיקר תזכו אותי.

מצד אחד, אני מבין את מנהלי הרשת. כשיש לך רשת כזו גדולה שפועלת על בסיס מערכות אוטומטיות להזמנת מלאי, זה חשוב שלא תרשום דברים שהם לא מדוייקים, כי זה מצטבר וגורם לאי-אספקה נכונה (אפילו קראתי על זה איזה מאמר בקורס מערכות מידע). אבל, אני לא זוכר שאי-פעם עשו לי כזו חקירה בשביל להחליף מוצרים. הסיבה היחידה ההגיונית שאני יכול לחשוב עליה זה העובדה שמדובר בסוף שנה וכולם עסוקים בספירות המלאי שלהם. שייחנקו.

מצד שני, רבאק, כולה חיתולים וסימילאק. אם לא תחליפו לי, אני אשלח אתכם במקומי הביתה כדי להסביר לאשה למה לא קיבלתי זיכוי. נראה אתכם.

אז נכון, החורף עוד לא ממש כאן, וכולנו די בספק אם הוא בכלל יגיע. שלא לדבר בכלל על שלג. אבל התמונה הבאה היא דוגמה לרגעים שניתן לתפוס רק במקומות שהם לא הארץ שלנו. התמונה צולמה באלסקה, על-ידי מישהי בשם סוזאן בארסטו, והשאלה שמצורפת לתמונה היא:

"ילדים חביבים, מי יכול להגיד לאן נעלם הארנב?"

נזכרתי בציטוט חביב ששמעתי לא מזמן ברדיו:

"השיש הוא הרצפה של החיים והתקרה של המתים".

קראתי עכשיו את מה שכתבה אח"י דקר על סבא שלה.

בהתחלה רציתי להגיב במסגרת התגובות הרגילות, אבל כשראיתי אילו זכרונות זה מעלה בי, החלטתי לכתוב משהו קצת יותר מכובד (?) בעניין.

מי שחוותה חוויה דומה היא אשתי. סבא שלה נפטר. גם אצלם, כמו אצל אח"י דקר, זה היה תהליך ארוך ומתיש-נפשית. הסבא חווה איזה סיבוך כתוצאה ממצב רפואי מתמשך, והגיע לטיפול נמרץ. הוא היה כבר מעל גיל 90. חיים ארוכים, אם כי בעשור האחרון לחייו הדעיכה החלה להראות אותותיה. מכל הסיפורים וההיכרות הקצרה-יחסית שלי איתו הבנתי שמדובר באדם גדול, מכל הבחינות. הוא היה גדול פיזית – גבוה, בעל נוכחות. כזה שלא ניתן להתעלם ממנו. הוא היה גם גדול מבחינה נפשית – הכיר את התורה ואת מנהגיה טוב יותר מהרבה חרדים ובני-ישיבות. איש נעים הליכות, אהוב על הבריות, ולאף אחד לא היה דבר, ולו חצי דבר, רע לומר עליו.

הוא הגיע לבית-החולים במצב קשה, ואובחנה אצלו רעלת כלשהי. הרופאים קבעו שאם יקטעו את רגלו, מקור הרעלת, יש סיכוי. בדיעבד, כשאני וכמה מבני המשפחה חושבים על זה, זה נשמע לנו כהחלטה שהייתה מטופשת, יהירה וחסרת-אחריות. מי בדעתו השפויה חושב שאדם בגיל כזה, חולה ובעל מצב בריאותי ירוד מלכתחילה ישרוד קטיעה של רגל?

אז זהו, שאף אחד. מה שהוביל את תהליך קבלת ההחלטות בשלב הזה הוא החלק הלא-שפוי, אם אפשר לומר, שנמצא בכל אחד מאיתנו: התקווה. כולם קיוו שזה באמת מה שיפתור את הבעיה, ויחזיר את האיש הזה לחיקם, בריא, אם לא שלם.

זה לא עזר.

אחרי הניתוח, מצבו הורע, והוא שכב בטיפול נמרץ, מונשם, לא מגיב, חיוור. אני זוכר שבאנו לבקר. כל הזמן היה שם מישהו מהמשפחה. כל פעם שאני חושב על זה, אני נזכר בסצנה ההיא מ"סיפורו של וויל האנטינג" שבה המורה (רובין וויליאמס) מסביר לוויל (מאט דיימון) מה זו אהבה. הוא מתאר שם את מותה של אשתו מסרטן, ואומר "שאנשי בית-החולים יודעים שהמושג 'שעות ביקור' לא תופס לגביך". ככה זה היה.

בפעם היחידה שליוויתי את אשתי לשם, נכנסתי יחד איתה לחדר בו הוא שכב. מבט אחד הספיק לי כדי להבין את רוע הגזירה. הרגשתי צביטה חזקה בחזה, כאילו הלב לא רוצה לראות את זה. לא רוצה לזכור את זה.

במצבים כאלה תמיד עולה שאלת המתת החסד. אח"י דקר אומרת שהיא מעריצה את האנשים שמוכנים לוותר, לשחרר. אני חושב שאלו הנוקטים בהמתת חסד, הם אלו שאיבדו תקווה. הלהבה, עד כמה שהייתה קטנה אבל הייתה בליבם, כבתה. וזה עצוב. תקווה היא משהו אנושי. היא מה שנותן לאנשים כח להמשיך. כל עוד יש תקווה, המתת חסד אינה מקובלת. מי שנוקט בשיטה הזו, לדעתי, הוא אדם שהלהבה בליבו דעכה קצת.

אני לא שופט את האנשים שעושים זאת. אין זה מקומי או מסמכותי. זה רק מה שאני חושב, ובאמת שאין לי מושג מה אחשוב אם זה יהיה מישהו מהצד שלי במשפחה, שהכרתי כל-כך הרבה זמן. אני מקווה שלא אצטרך להתמודד עם השאלה הזו לעולם.

הסבא הלך לעולמו כשבוע לאחר קבלתו לבית-החולים.

יהי זכרו ברוך.

זוכרים את 1982?

אני הייתי בן 6 באותה שנה, והדבר היחיד שאני זוכר באופן מפורט למדי הוא את היום הראשון ללימודים ("שלום כיתה א'" וכל השיט הזה). חוויה מצמררת וברת-ויתור לכל הדיעות.

ברור שזה לא מעניין אף אחד, אבל מה שאולי קצת יותר מעניין הוא עובדת הטריויה הבאה: באותה שנה, הרכב מוזיקלי בשם Men at Work שחרר לאוויר העולם את אחד השירים החביבים ביותר עלי אדמות – Land Down Under. למי שלא זוכר, הנה תזכורת (וזה אפילו בא עם פיסות טריויה נוספות! יאמי!):

אז למה אני נזכר בזה עכשיו? כי קראתי בבוינג הכפול שארצות-הברית החלה להחרים את הכנסתה של קונפקציה מוזרה מתוצרת אוסטרלית שנקראת Vegemite לתוך גבולותיה. בעודי קורא את הידיעה, שבמבט ראשון נראתה סתמית וחסרת הקשר לגמרי, משהו התחיל לחלחל לתודעתי: המילה הזו מוכרת לי! מאיפה היא מוכרת לי? אההההה….. ואז נזכרתי שתמיד שמעתי את המילה הזו בשיר המדובר (vegemite sandwich) וכל הזמן חשבתי שמדובר במשהו שמורכב מירקות. נו, אתם יודעים, סנדביץ' בריא כזה עם עגבניה, מלפפון, חסה וכל מיני טובין אחרים. הגיוני, לא? vege.. ירק… נו, באמת!

למרבית הפלא, מדובר בממרח חום-מגעיל שמיוצר בעיקר מתמצית שמרים (?!?!?), והוא נראה ככה:

מגעיל, נכון? נראה כמו לחם מרוח בחרא. על זה הם שרו…

יחד עם זאת, זו לא סיבה למנוע הכנסה של הזוועה הזו לארצות-הברית. הסיבה המצוטטת היא שבממרח הזה יש חומר שנקרא folate (אין לי מושג, חיפשתי מה זה) ושבארצות-הברית ניתן לצרפו רק ללחם ודגנים, והממרח הזה שובר את המוסכמה.

לשם המחשת המחשבה שלי לגבי ההגבלה הזו, אני אשתמש בציטוטים של כמה אושיות מקומיות ידועות: "מה זה השטויות האלה?" (עדי א.) ו"מה זה החרטע הזה?" (ז'וז'ו ח.). הרי מדובר בחומר שמותר לשימוש בארה"ב – רק האופן שבו נעשה בחומר שימוש הוא השונה. בחיי שאני לא מבין את העניין הזה.

בכל מקרה, וללא קשר למגבלות הביזאריות של מנהלת הגבולות האמריקנית, העולם האסוציאטיבי שלי קיבל אחלה שדרוג כתוצאה מקריאת הכתבה הזו, ומהיום, ההקשבה לשיר תקבל אצלי משמעויות מחודשות וחדשות.

יום נעים!

כיצד הייתה נראית הדמוגרפיה העולמית לו אוכלוסיית העולם הייתה מצומצמת ל-100 אנשים בלבד אשר מייצגים את כולו? הכוונה במילה "ארץ" שבכותרת היא לארץ במובן earth – כוכב הלכת שלנו. המצגת שהקישור אליה מופיע בסוף הכתוב מנסה להמחיש זאת תוך שימוש בתמונות מרגשות ובעלות עוצמה, כיתוב מינימלי ומוזיקת רקע מיוחדת. האפקט הסופי הוא חזק מאוד, מרגש ומעורר מחשבה.

האתר שבו המצגת מופיעה נקרא Miniature Earth, והמצגת המדוברת נמצאת כאן (בשפה האנגלית. יש גם ספרדית ופורטוגזית בדף הראשי של האתר, למי שמעוניין).

[מקור: Presentation Zen].

קראתי עכשיו את דבריו של תומר ליכטש בפנקס שלו. תוך כדי הקריאה נזכרתי בשכנה בבניין לידינו. אותה קומה. ממש מול החלונות שלנו.

לשכנה הזו יש נטייה קבועה לתלות את הכביסה שלה בפרק הזמן שבין אחת-עשרה בלילה לחצות. למה? לא יודע. ככה זה. כמעט יום ביומו.

אז למה זה מפריע לי? כי כשהיא מזיזה את חבלי הכביסה, הם סובבים סביב אותם גלגלי ציר ישנים שיש כמעט בכל מתלה כביסה שגילו עולה על 10 שנים. אז מה מיוחד כל כך אצלה? זה לא המרפסת (בדקתי) – הגלגלים שלה פשוט חורקים בעוצמה כזו, שנדמה כי הם קוראים לכל השומע אותם להצילם מהג'וב הנוראי שהם עושים בעל כרחם.

אני כבר לא צריך שעון – ברגע שאני שומע את החריקות האלה, אני יודע, לפחות בהערכה גסה, מה השעה. הבעיה היא שלפעמים אני מנסה להתרכז במשהו, ואז זה ממש יכול להוציא אותי מהכלים. הכי נורא זה שלפעמים היא כנראה מתעכבת, ותולה את הכביסה בשעה מאוחרת יותר. מעבר לכך שזה משבש לי לגמרי את השעון הביולוגי, זה ממש לא לעניין להתחיל לנגן בקולי קולות את הקונצ'רטו לצירי כביסה בסי מז'ור ב-1:00 בלילה.

באחת הפעמים שזה קרה, הייתי ממש עצבני. פתחתי את חלון האמבטיה שנמצא בדיוק מול החלון שממנו היא תולה וצעקתי לה "הלו! יש המצאה חדשה! קוראים לה שֶׁמֶן! שמעת על זה?". בחיי שזה מה שצעקתי, מילה במילה. כנראה שהיא נבהלה, כי פתאום היא גילתה שיש לה שכנים משוגעים גם כן, אם לא יותר ממנה, והינהנה במין הבעה של "נכון, אתה צודק, אני אפסיק/אטפל בזה/אקבור את עצמי ואפילו אשתול את הפרחים מעל הקבר". אחרי זה היא ניסתה להזיז את החבלים יותר בשקט, אבל זה רק היה יותר לאט, מה שהפך את החריקות לארוכות יותר…

נראה לכם שזה עזר לטווח הארוך? פחח… לא נותר לי אלא לקבל את המטרד הזה כעוד אחד מהחסרונות של מגורים באזור אורבני צפוף, למלא טופס לוטו מדי פעם, ולחלום על הוילה המבודדת.

בקיצור, לכל קוראיי אני רוצה לאחל שנה טובה ושקטה.

======================================

עדכון לתאריך 11/3/2007: עכשיו הפוסט הזה יכול גם להשתתף בתחרות של הגלוב.