זוכרים את 1982?

אני הייתי בן 6 באותה שנה, והדבר היחיד שאני זוכר באופן מפורט למדי הוא את היום הראשון ללימודים ("שלום כיתה א'" וכל השיט הזה). חוויה מצמררת וברת-ויתור לכל הדיעות.

ברור שזה לא מעניין אף אחד, אבל מה שאולי קצת יותר מעניין הוא עובדת הטריויה הבאה: באותה שנה, הרכב מוזיקלי בשם Men at Work שחרר לאוויר העולם את אחד השירים החביבים ביותר עלי אדמות – Land Down Under. למי שלא זוכר, הנה תזכורת (וזה אפילו בא עם פיסות טריויה נוספות! יאמי!):

אז למה אני נזכר בזה עכשיו? כי קראתי בבוינג הכפול שארצות-הברית החלה להחרים את הכנסתה של קונפקציה מוזרה מתוצרת אוסטרלית שנקראת Vegemite לתוך גבולותיה. בעודי קורא את הידיעה, שבמבט ראשון נראתה סתמית וחסרת הקשר לגמרי, משהו התחיל לחלחל לתודעתי: המילה הזו מוכרת לי! מאיפה היא מוכרת לי? אההההה….. ואז נזכרתי שתמיד שמעתי את המילה הזו בשיר המדובר (vegemite sandwich) וכל הזמן חשבתי שמדובר במשהו שמורכב מירקות. נו, אתם יודעים, סנדביץ' בריא כזה עם עגבניה, מלפפון, חסה וכל מיני טובין אחרים. הגיוני, לא? vege.. ירק… נו, באמת!

למרבית הפלא, מדובר בממרח חום-מגעיל שמיוצר בעיקר מתמצית שמרים (?!?!?), והוא נראה ככה:

מגעיל, נכון? נראה כמו לחם מרוח בחרא. על זה הם שרו…

יחד עם זאת, זו לא סיבה למנוע הכנסה של הזוועה הזו לארצות-הברית. הסיבה המצוטטת היא שבממרח הזה יש חומר שנקרא folate (אין לי מושג, חיפשתי מה זה) ושבארצות-הברית ניתן לצרפו רק ללחם ודגנים, והממרח הזה שובר את המוסכמה.

לשם המחשת המחשבה שלי לגבי ההגבלה הזו, אני אשתמש בציטוטים של כמה אושיות מקומיות ידועות: "מה זה השטויות האלה?" (עדי א.) ו"מה זה החרטע הזה?" (ז'וז'ו ח.). הרי מדובר בחומר שמותר לשימוש בארה"ב – רק האופן שבו נעשה בחומר שימוש הוא השונה. בחיי שאני לא מבין את העניין הזה.

בכל מקרה, וללא קשר למגבלות הביזאריות של מנהלת הגבולות האמריקנית, העולם האסוציאטיבי שלי קיבל אחלה שדרוג כתוצאה מקריאת הכתבה הזו, ומהיום, ההקשבה לשיר תקבל אצלי משמעויות מחודשות וחדשות.

יום נעים!

כיצד הייתה נראית הדמוגרפיה העולמית לו אוכלוסיית העולם הייתה מצומצמת ל-100 אנשים בלבד אשר מייצגים את כולו? הכוונה במילה "ארץ" שבכותרת היא לארץ במובן earth – כוכב הלכת שלנו. המצגת שהקישור אליה מופיע בסוף הכתוב מנסה להמחיש זאת תוך שימוש בתמונות מרגשות ובעלות עוצמה, כיתוב מינימלי ומוזיקת רקע מיוחדת. האפקט הסופי הוא חזק מאוד, מרגש ומעורר מחשבה.

האתר שבו המצגת מופיעה נקרא Miniature Earth, והמצגת המדוברת נמצאת כאן (בשפה האנגלית. יש גם ספרדית ופורטוגזית בדף הראשי של האתר, למי שמעוניין).

[מקור: Presentation Zen].

קראתי עכשיו את דבריו של תומר ליכטש בפנקס שלו. תוך כדי הקריאה נזכרתי בשכנה בבניין לידינו. אותה קומה. ממש מול החלונות שלנו.

לשכנה הזו יש נטייה קבועה לתלות את הכביסה שלה בפרק הזמן שבין אחת-עשרה בלילה לחצות. למה? לא יודע. ככה זה. כמעט יום ביומו.

אז למה זה מפריע לי? כי כשהיא מזיזה את חבלי הכביסה, הם סובבים סביב אותם גלגלי ציר ישנים שיש כמעט בכל מתלה כביסה שגילו עולה על 10 שנים. אז מה מיוחד כל כך אצלה? זה לא המרפסת (בדקתי) – הגלגלים שלה פשוט חורקים בעוצמה כזו, שנדמה כי הם קוראים לכל השומע אותם להצילם מהג'וב הנוראי שהם עושים בעל כרחם.

אני כבר לא צריך שעון – ברגע שאני שומע את החריקות האלה, אני יודע, לפחות בהערכה גסה, מה השעה. הבעיה היא שלפעמים אני מנסה להתרכז במשהו, ואז זה ממש יכול להוציא אותי מהכלים. הכי נורא זה שלפעמים היא כנראה מתעכבת, ותולה את הכביסה בשעה מאוחרת יותר. מעבר לכך שזה משבש לי לגמרי את השעון הביולוגי, זה ממש לא לעניין להתחיל לנגן בקולי קולות את הקונצ'רטו לצירי כביסה בסי מז'ור ב-1:00 בלילה.

באחת הפעמים שזה קרה, הייתי ממש עצבני. פתחתי את חלון האמבטיה שנמצא בדיוק מול החלון שממנו היא תולה וצעקתי לה "הלו! יש המצאה חדשה! קוראים לה שֶׁמֶן! שמעת על זה?". בחיי שזה מה שצעקתי, מילה במילה. כנראה שהיא נבהלה, כי פתאום היא גילתה שיש לה שכנים משוגעים גם כן, אם לא יותר ממנה, והינהנה במין הבעה של "נכון, אתה צודק, אני אפסיק/אטפל בזה/אקבור את עצמי ואפילו אשתול את הפרחים מעל הקבר". אחרי זה היא ניסתה להזיז את החבלים יותר בשקט, אבל זה רק היה יותר לאט, מה שהפך את החריקות לארוכות יותר…

נראה לכם שזה עזר לטווח הארוך? פחח… לא נותר לי אלא לקבל את המטרד הזה כעוד אחד מהחסרונות של מגורים באזור אורבני צפוף, למלא טופס לוטו מדי פעם, ולחלום על הוילה המבודדת.

בקיצור, לכל קוראיי אני רוצה לאחל שנה טובה ושקטה.

======================================

עדכון לתאריך 11/3/2007: עכשיו הפוסט הזה יכול גם להשתתף בתחרות של הגלוב.

1 יולדת + מלווה (בעל/דולה/סרסור/אחר)
צירים כלשהם – לא חשוב העוצמה והתדירות – אפשר להתחיל בכל שלב, כפי שיודגם בהמשך
1 בלון לפתיחת צוואר הרחם
1 פקיעה של שק מי שפיר
אוקסיטוצין (ע"ע) לפי הרגש
זריקה אפידורלית לאלחוש, שוב לפי הרגש
לתת לכל העסק להתבשל על מוניטור בדופק של 120-160 למשך כמה זמן שנחוץ.
למהדרין, ניתן לחבר אלקטרודה לקודקודו של היילוד בעודו ברחם לצורך דיוק רב יותר בקריאת הדופק.

בתוך כ-24 שעות מתחילת התהליך, אמורה להיות פתיחה מלאה.
ניתן להפסיק את מתן האלחוש האפידורלי, ולהתחיל בשלב הדחיפות.
כאשר ניתן לראות את קצה הראש, ובהתאם למידת הרציונליות של האם היולדת ("לא מעניין אותי, רק תוציאו אותו ממני!"), ניתן לשקול מתן של אפיזיוטומיה אחת (ע"ע).
לאחר יציאת היילוד, יש לנקותו באזור מחומם מראש, ולבחון את מידת בשלותו.
לא לשכוח לסגור את כל הפינות (אפיזיוטומיה).

מזל טוב, ובתאבון!

סטפן פיילי הוא כותב באתר Gamers With Jobs. מדובר באתר, כפי ששמו מרמז, שפונה לקהל הגיימרים הבוגרים יותר. משהו שאני די מזדהה איתו. בכל מקרה, סטפן העלה שם פוסט שמתאר פרק קצר וכאוב מחייו בשנות ה-80 המאוחרות, והדבר היחיד שמקשר בין משחקי המחשב למקרה המתואר הוא האסקפיזם שהם מספקים לו באותו רגע.

החלק המעציב ביותר הוא שאחרי שקוראים את הפוסט שלו וחושבים על מקרים כמו זה, אנו מגלים שלא רק שלא השתנה כלום בעולם, אלא נהיה גם מסוכן יותר. למזלו, סטפן יצא מזה בחיים. לאה קטייב בת ה-3 ודודתה זכרונן לברכה לא זכו למזל שכזה.

בערך 20 שנה עברו מהמקרה של סטפן ועד לערב הגורלי של משפחת קטייב. חבל שלא למדנו כלום בזמן הזה. חבל שמי שאחראי על בטחון האזרחים במדינה מסתובב עם שומרי ראש אישיים. אולי אם לא היו לו כאלה, הוא היה דואג לבטחון הפנים הרבה יותר טוב – אם לא בשבילנו, אז לפחות למען עצמו ומשפחתו.

והילד הזה הוא אני. מזל טוב!

אם מישהו מתכנן על מתנה, עדיף שהיא תהיה כזו שתעורר אצלי תגובות כאלה.

יאללה, חזרה לשגרה…