מחסני חשמל עיצבנו אותי

ביום חמישי האחרון, לאחר אינספור דחיות ועיכובים, הלכתי לקנות מייבש כביסה. כמו כל צרכן מיודע, עברתי אצל כמה מפיצים (טרקלין חשמל, שקם אלקטריק ומחסני חשמל), השוויתי מחירים ושאלתי שאלות.

המחירים היו די זהים – הפרש של מאייה לפה או לשם – כאשר למחסני חשמל היה את המחיר הזול ביותר (אבל לא בהרבה). גם ההובלה אצלם היתה זולה יותר מהאחרים. סבבה.

כשהייתי במחסני חשמל, שאלתי את נציג המכירות (יוסי), אם ההובלה כוללת הרכבה – אני צריך שיעזרו לי לשים את המייבש על מכונת הכביסה. ללא שום מחשבה נוספת, הוא ענה לי ש"בטח, בטח", ואפילו הוסיף "לא נשאיר אותך לבד". וואו. מה אתה אומר… מעבר לזה, ההובלה יכלה להתבצע יום אחרי – כלומר יום שישי.

ניגשתי לדלפק המכירות ושילמתי על המכשיר. ההובלה אכן תוזמנה ליום שאחרי. חזרתי הביתה.

המוביל הגיע בשעה 13:30. העלה את המכונה לדירה, וכאן חטפתי את הזבנג לפנים.

"רק תחתום לי פה, ושלם לי את דמי ההובלה", אומר לי המוביל.

"רגע, אתה עוזר לי להרכיב את המכונה?"

"לא, לא, מה פתאום. אפילו אסור לי לפתוח את האריזה", הוא עונה.

"אבל כשקניתי אמרו לי שיעזרו לי להרכיב אותה", אני מציין, למרות שאני כבר מבין שהסבירות שזה יועיל נמוכה אפילו מהסבירות שלי לזכות בלוטו פעמיים. ברציפות.

"אני לא יודע מה אמרו לך, אבל לי יש הוראות חד-משמעיות. מי שיכול לפתוח את האריזה זה רק טכנאי שירות של היבואן, או הלקוח לבד, אם הוא מוכן לוותר על האחריות", אמר והצביע על מדבקה בצד האריזה שבה זה מצויין. מעניין שתמיד המוביל לא יודע מה אומרים ללקוח בחנות. בהקשר הזה, אני רוצה לציין לטובה את "שילב". המוביל שלהם ידע בדיוק מה הזמנתי, ידע להסביר לי על המוצרים, עזר לי לפרק את האריזה ולוודא שכל החלקים נמצאים, ובקיצור נתן לי תחושה טובה מאוד. כמובן שבמקרה הנוכחי, המצב הוא אפילו לא בקצה השני של הסקאלה – הוא בקצה השני של היקום.

"טוב, הבנתי. תודה רבה לך." אמרתי, ושלחתי את המוביל לדרכו. אין לי מה לעכב אותו סתם – הוא לא קובע את הנהלים.

מיד לאחר שעזב, התקשרתי לטלפון של מוקד השירות של היבואן כדי להזמין טכנאי. את אוזניי בירכה הודעה שמציינת שהתקשרתי מעבר לשעות הפעילות. עכשיו הדם שלי התחיל לעלות בטמפרטורה. התקשרתי לטלפון של מחסני חשמל, וגם שם קיבלתי הודעה דומה. זה הרגיש כאילו המוביל קיבל הוראה מפורשת להגיע בשעה כזו מאוחרת, כדי שלא יהיה לי לאן להתקשר.

אין מה להתרגז, אמרתי לעצמי. עכשיו זה לא יועיל לאף אחד, ובטח לא לעצמך. אז נתקעת עם אריזה ענקית באמצע הסלון, אז מה? בשבוע הבא זה ייעלם. קרן תיאלץ להתאפק עם השקת הבכורה שתיכננה (3 מכונות שלמות – זה מדהים איך כמות הכביסה עולה כשיש לך תינוק בן 4 חודשים בבית – כשהוא פולט זה בא עם אפקט סביבתי).

היום התקשרתי למרכז השירות, ומעבר להמתנה הארוכה, הנציגה הייתה יעילה וזריזה, ויידעתי אותה שלא ציינו בפני את העניין של הטכנאי. ההגעה נקבעה ליום שלישי בבוקר. נראה מה יהיה. אולי יותר מאוחר אני אתקשר למחסני חשמל כדי לנסות ולהבין למה לא ציינו בפני את העובדה הזו.

מעצבן, אבל לא ברמות היסטריות. לפחות בפעם הבאה נהיה חכמים יותר. לידיעתכם.

זה שבור!

סת' גודין הוא אחד מהמוחות השיווקיים המוערכים ביותר כיום (לפחות בארה"ב). מעבר לכך, גם ההרצאות שלו מרתקות ומשעשעות.

בסרטון הבא, סת' מדבר על מוצרים או שירותים שמבחינתו הם "שבורים". מה זה אומר? צפו בהרצאה!

אחרי הסרטון, צפו בפוסט הזה.

חסמב"ה – חברת סופר מרקט בטירוף המלאיסופשנה

הלכתי אתמול לסופר, לא משנה איזה. לקחתי איתי להחזרה חבילת חיתולים ופחית סימילאק. למה? כי הילד כבר גדול מדי לחיתולים האלה, וכבר מזמן נטשנו את תחליפי החלב לטובת הדבר האמיתי. שניהם סגורים לגמרי, חדשים וללא פגם. האם הם נקנו באותו מקום? לא בטוח. האם הם נקנו באותה רשת מרכולים? וואלה, לא זוכר.

אני מגיע לכניסה שמורכבת משני פתחים כמיטב המסורת – אחד ליציאה ואחד לכניסה, ומברר היכן נמצאת הקופה בה ניתן להחזיר/להחליף/להזדכות על הפריטים. להזדכות? כן, המילואים נשארים איתי גם אחרי שסיימתי אותם. השומר מפנה אותי ואני ניגש.

אני ממתין בסבלנות שהמפקחת (ככה היה כתוב על התגית שלה) תסיים עם הלקוח שלפני, ומצהיר בפניה שאני מעוניין להחזיר/להחליף/להזדכות על הפריטים.

"קנית אותם כאן?"

"לא זוכר"

"יש לך כרטיס מועדון, אשראי?"

"יש לי כרטיס מועדון"

"תביא"

מרגע זה, הכל מתחיל להיות הזוי למדי. המפקחת מעבירה את הכרטיס ומתחילה לחפש את הקניה של המוצרים. את החיתולים היא מצאה, אבל את הסימילאק לא. זה מפתיע אותה. איך זה יכול להיות?

"אתה בטוח שקנית את זה אצלנו?"

"לא זוכר. יכול להיות שקניתי במזומן בכלל. יש דבר כזה."

זה לא מספיק, והמפקחת קוראת למפקחת שלה. גם היא מדפדפת, מקישה על כמה מקשים ולא מוצאת.איך יכול להיות?!?! אולי הלקוח מנסה לעבוד עלינו? אולי הוא קנה במקום אחר? איך ייתכן שלא מוצאים את זה?!

אני חוזר על דברי – "יכול להיות שקניתי את זה במזומן, והכרטיס מועדון לא היה עלי."

מצב אפשרי, לא?

לא. מה פתאום. תביאו את המפקחת של המפקחת של המפקחת. אז היא באה. עושה את אותן פעולות כמו הקודמות לה ובסוף מתייאשת (בטח, גם אני כבר כמעט וויתרתי אחרי שייבשתם אותי חצי שעה).

"טוב תחליפו לו. רק שתדע שזה לא סטנדרטי. קיבלנו הוראה חד-משמעית שלא להחליף מוצרים שלא נרכשו אצלנו."

נו, טוב. העיקר תזכו אותי.

מצד אחד, אני מבין את מנהלי הרשת. כשיש לך רשת כזו גדולה שפועלת על בסיס מערכות אוטומטיות להזמנת מלאי, זה חשוב שלא תרשום דברים שהם לא מדוייקים, כי זה מצטבר וגורם לאי-אספקה נכונה (אפילו קראתי על זה איזה מאמר בקורס מערכות מידע). אבל, אני לא זוכר שאי-פעם עשו לי כזו חקירה בשביל להחליף מוצרים. הסיבה היחידה ההגיונית שאני יכול לחשוב עליה זה העובדה שמדובר בסוף שנה וכולם עסוקים בספירות המלאי שלהם. שייחנקו.

מצד שני, רבאק, כולה חיתולים וסימילאק. אם לא תחליפו לי, אני אשלח אתכם במקומי הביתה כדי להסביר לאשה למה לא קיבלתי זיכוי. נראה אתכם.

חזרתי

מאיפה חזרתי? ממילואים. כן, כן, אני אחד מאותם המעטים שמתייצבים לשירות. קרבי אפילו. איך היה? בעיקר קר. קר מאוד. היינו בצאלים וישנו בשטח, באוהלים. באחד הבקרים (6:00 בבוקר) מדדנו את הטמפרטורה עם אחד מהטלפונים המשוכללים שהיו שם (לא חבל על הסוללה?). המכשיר מדד 4 מעלות. מזל שלא בפרנהייט.

כמה זמן? שבוע. בדיוק על חנוכה. אשתי הייתה בהלם כשקיבלתי את הצו. "דווקא על חנוכה?!" היא שאלה. גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו. "כמו שאני מכיר את הצבא, בטח יפנקו אותנו בסופגניות מפה ועד הודעה חדשה", אמרתי לה.

איזה סופגניות ואיזה נעליים. אני אסתפק במחשבה שלפחות חסכתי מעצמי את ההשמנה השנתית של חנוכה.

מה עשינו? אימון. הפעם עם דגש על כניסה לעזה. לוחמה בשטח בנוי, שת"פ עם יחידות שריון וכו'. הכל מדומה כמובן, ומי שאף פעם לא פעל בשטח בנוי, בעיקר מחנות פליטים, לא יבין את הפחד הגלום בזה אף פעם.

הדרך הכי טובה שאני יכול לתאר לכם את זה היא זו: נסו לדמיין את האזור הכי מוזנח ומקופח בעיר שלכם, אשר בו רמת הצפיפות היא הכי גבוהה. עכשיו תדמיינו שאתם צריכים לעבור בסימטאות האלה כשמכל פתח יכול לצוץ מישהו עם נשק ולירות בכם, או לתצפת עליכם מפתח מרוחק עם רובה צלפים. עכשיו דמיינו שפתחו עליכם בירי. הדבר הראשון שתרצו לעשות הוא לתפוס מחסה, נכון? איפה הכי טוב אם לא בתוך אחד מהמבנים? בום, אתם מתים. תקוו שזה רק אתם ולא גם החברים שהיו איתכם. הירי נועד בדיוק בשביל לגרום לכם להיכנס לפתח ממולכד.

והתיאור הזה עדיין לא יגרום לכם להרגיש את הפחד האמיתי שמרגישים כשנכנסים לשם באמת.

כנראה שהצבא נכנס לפניקה אחרי לבנון, והחליט להחזיר את האימונים למערך המילואים. השריונרים שהיו איתנו שם אמרו לנו שזה האימון הראשון שהם עושים מזה 6 שנים (!). אחד מהם אמר לנו שאחד מהלקחים שנלמדו בלבנון היה שהאנשים שם חטפו כהוגן פשוט בגלל שלא הכירו את התרגולות כמו שצריך. הם פשוט לא התאמנו אף פעם על מרכבה סימן 4, ואת התרגולות הבסיסיות הם פשוט שכחו. בושה. בושה לצבא הזה ובושה לממשלה הזו. כשאתה שומע על דבר כזה, אתה חושב "לעזאזל. בשביל מה אתם מחזיקים אותנו עשרים שנה לאחר הסדיר? כדי שנמות? איך אתם מצפים שחייל מילואים יצליח אם אתם לא נותנים לו את הכלים?"

אז זהו שכנראה שהאסימון נפל למישהו, לפחות לשנה-שנתיים הקרובות (או עד סיום הקדנציה). תבואו עוד חמש שנים ונראה מה השתנה. כמו שהמדינה הזו מתנהלת, כנראה שהכל יחזור לקדמותו. שוב יקצצו באימונים, ושוב ייהרגו אנשים טובים סתם. אני רק מקווה שזה לא יהיה אני.

אז עכשיו חזרתי, וכבר טיפלתי ברוב המיילים שחיכו לי, ואני מקווה שאוכל לעדכן את הבלוג בתדירות קצת יותר גבוהה מעתה והלאה.

ולפני שאשכח, לכל מי שחוגג: מרי כריסמס! 🙂

חידה בשלג

אז נכון, החורף עוד לא ממש כאן, וכולנו די בספק אם הוא בכלל יגיע. שלא לדבר בכלל על שלג. אבל התמונה הבאה היא דוגמה לרגעים שניתן לתפוס רק במקומות שהם לא הארץ שלנו. התמונה צולמה באלסקה, על-ידי מישהי בשם סוזאן בארסטו, והשאלה שמצורפת לתמונה היא:

"ילדים חביבים, מי יכול להגיד לאן נעלם הארנב?"

איפה הארנב?

תקווה

קראתי עכשיו את מה שכתבה אח"י דקר על סבא שלה.

בהתחלה רציתי להגיב במסגרת התגובות הרגילות, אבל כשראיתי אילו זכרונות זה מעלה בי, החלטתי לכתוב משהו קצת יותר מכובד (?) בעניין.

מי שחוותה חוויה דומה היא אשתי. סבא שלה נפטר. גם אצלם, כמו אצל אח"י דקר, זה היה תהליך ארוך ומתיש-נפשית. הסבא חווה איזה סיבוך כתוצאה ממצב רפואי מתמשך, והגיע לטיפול נמרץ. הוא היה כבר מעל גיל 90. חיים ארוכים, אם כי בעשור האחרון לחייו הדעיכה החלה להראות אותותיה. מכל הסיפורים וההיכרות הקצרה-יחסית שלי איתו הבנתי שמדובר באדם גדול, מכל הבחינות. הוא היה גדול פיזית – גבוה, בעל נוכחות. כזה שלא ניתן להתעלם ממנו. הוא היה גם גדול מבחינה נפשית – הכיר את התורה ואת מנהגיה טוב יותר מהרבה חרדים ובני-ישיבות. איש נעים הליכות, אהוב על הבריות, ולאף אחד לא היה דבר, ולו חצי דבר, רע לומר עליו.

הוא הגיע לבית-החולים במצב קשה, ואובחנה אצלו רעלת כלשהי. הרופאים קבעו שאם יקטעו את רגלו, מקור הרעלת, יש סיכוי. בדיעבד, כשאני וכמה מבני המשפחה חושבים על זה, זה נשמע לנו כהחלטה שהייתה מטופשת, יהירה וחסרת-אחריות. מי בדעתו השפויה חושב שאדם בגיל כזה, חולה ובעל מצב בריאותי ירוד מלכתחילה ישרוד קטיעה של רגל?

אז זהו, שאף אחד. מה שהוביל את תהליך קבלת ההחלטות בשלב הזה הוא החלק הלא-שפוי, אם אפשר לומר, שנמצא בכל אחד מאיתנו: התקווה. כולם קיוו שזה באמת מה שיפתור את הבעיה, ויחזיר את האיש הזה לחיקם, בריא, אם לא שלם.

זה לא עזר.

אחרי הניתוח, מצבו הורע, והוא שכב בטיפול נמרץ, מונשם, לא מגיב, חיוור. אני זוכר שבאנו לבקר. כל הזמן היה שם מישהו מהמשפחה. כל פעם שאני חושב על זה, אני נזכר בסצנה ההיא מ"סיפורו של וויל האנטינג" שבה המורה (רובין וויליאמס) מסביר לוויל (מאט דיימון) מה זו אהבה. הוא מתאר שם את מותה של אשתו מסרטן, ואומר "שאנשי בית-החולים יודעים שהמושג 'שעות ביקור' לא תופס לגביך". ככה זה היה.

בפעם היחידה שליוויתי את אשתי לשם, נכנסתי יחד איתה לחדר בו הוא שכב. מבט אחד הספיק לי כדי להבין את רוע הגזירה. הרגשתי צביטה חזקה בחזה, כאילו הלב לא רוצה לראות את זה. לא רוצה לזכור את זה.

במצבים כאלה תמיד עולה שאלת המתת החסד. אח"י דקר אומרת שהיא מעריצה את האנשים שמוכנים לוותר, לשחרר. אני חושב שאלו הנוקטים בהמתת חסד, הם אלו שאיבדו תקווה. הלהבה, עד כמה שהייתה קטנה אבל הייתה בליבם, כבתה. וזה עצוב. תקווה היא משהו אנושי. היא מה שנותן לאנשים כח להמשיך. כל עוד יש תקווה, המתת חסד אינה מקובלת. מי שנוקט בשיטה הזו, לדעתי, הוא אדם שהלהבה בליבו דעכה קצת.

אני לא שופט את האנשים שעושים זאת. אין זה מקומי או מסמכותי. זה רק מה שאני חושב, ובאמת שאין לי מושג מה אחשוב אם זה יהיה מישהו מהצד שלי במשפחה, שהכרתי כל-כך הרבה זמן. אני מקווה שלא אצטרך להתמודד עם השאלה הזו לעולם.

הסבא הלך לעולמו כשבוע לאחר קבלתו לבית-החולים.

יהי זכרו ברוך.

עגלת ילדים (סיפור קצר)

זהו זה.

נגמר עוד יום בעבודה. אני כאן משעות הבוקר המוקדמות ועכשיו כבר חושך בחוץ מזה שעתיים, ואני עייף. ממש עייף. העין השמאלית שלי מאותתת לי על כך באמצעות עווית – העפעף מתכווץ לרגע באופן לא רצוני כל כמה דקות. אני כבר מכיר את איתות האזהרה הזה. הגוף שלי צועק אלי צעקה דוממת: "אני צריך מנוחה! אני צריך לישון! שכח מהעיסוקים הטריוויאליים שלך היום, ולך לישון מוקדם יותר. אני מפציר בך!"

ההיענות שלי במקרים כאלה משתנה מפעם לפעם. יש פעמים בהם אני מגיע הביתה, מתענג על מקלחת חמה, ואחריה מיד נכנס אל מתחת לשמיכה. ברגעים הראשונים מתחתיה, אני נותן לה לעטוף אותי בריח הגוף המוכר שלי שמוטבע בה, ואשר שאיפה אחת ממנו מובילה אותי לאותה תחושת ריחוף שלפני הירדמות. בפעמים אחרות, אני מתעלם מהפצרות גופי, ולאחר שאני מגיע הביתה אני מנצל את שעות העירות המעטות שנותרו לי כדי לצפות באחת מהסדרות האהובות עליי, להתעדכן במה שקורה בכפר הגלובלי המרושת, לעמול בחירוק שיניים על מטלות האוניברסיטה, להעסיק את עצמי באחד ממשחקי המחשב שלי או לאחוז בעט הדיגיטלית שלי ולשחרר למסך המחשב את אחד מהאיורים שמתרוצצים לי בראש. זה בדרך-כלל מסתכם בסקיצה ראשונית שנשמרת כדי שאמשיך אותה במועד מאוחר יותר. על פי רוב, לצערי, המועד הזה מבושש להגיע. להמשיך לקרוא