מעניין שעד עכשיו אף אחד לא ציין את זה. נו, שוין.
החל מאתמול, גוגל מאפשרים לבחור "ערכת נושא" (Skin/Theme) לעיצוב דף הבית המותאם-אישית שלהם. חביב ביותר. זה אפילו משנה את מראה העיצוב בהתאם לשעה ולמזג האוויר המקומיים!
ככה שלי נראה עכשיו (קליק להגדלה):
כן, שרון, זה ורוד. אני חושב שזה אמור לדמות איזו שעת ערביים או משהו כזה…
[דרך lifehacker]
קראתי בבלוג של ארנון – גם אבא יש רק אחד – את מה שיש לו לומר על נוסטלגיה. יש שם גם סרטון נוסטלגי ומקסים מאוד שאני ממליץ לכם לראות.
אחרי שצפיתי, וקראתי, חשבתי על זה קצת. גם לי יש פרצי נוסטלגיה כאלה. במיוחד עכשיו, כשיש לי את יהונתן. יש רגעים שבהם אני מוצא את עצמי מדמיין מצבים שונים של בילוי משותף, שכולל משחקים, ספרים או כל דבר אחר שיוכל לחזק את הקשר ביני לבינו. ברוב המקרים זה כולל פריט כלשהו שליווה גם אותי באותו גיל. הוא בסך הכל בן שישה וחצי חודשים, אבל אני כבר חושב על זה. למה? מה כל כך מושך במחשבות הנוסטלגיות האלה?
אני חושב שזה בגלל שזה מאפשר לי לחזור לאותם ימים בהם הכל היה פשוט יותר, ללא הסחה של מחויבויות כמו עבודה, חשבונות לשלם, לימודים, משכנתא ועוד כל מיני. אז, היתה לי את האפשרות להתמקד במה שאני עושה – רוצה ואוהב לעשות – ללא שום צורך במחשבה נוספת על דברים אחרים.
אני ממש מצפה לרגעים האלה. כבר הצטיידנו בכמה ספרים שבטח מוכרים לחלקכם. סיר הסירים – מוכר למישהו? גם יש כבר לגו ראשוני, ואני בטוח שאני אהנה בדיוק כמו יהונתן מלהרכיב את זה. ברמות אחרות אולי, אבל אהנה לבטח.
אני חושב שיש שני גורמים עיקריים שגורמים לנו לחזור אחורה, "אל מחוז ילדותנו". האחד הוא מה שציינתי מקודם: כשהיינו באותו גיל, יכולנו להתמקד בדברים האלה ללא שום הסחה. זה מה שהעסיק אותנו, מילא את זמננו, וכבש את ליבנו לראשונה. תחשבו על הנשיקה הראשונה. החברה הראשונה. היום הראשון בבית הספר. הפעם הראשונה שבה אנו חווים משהו שמשפיע עלינו באופן רוחני היא זו שבדרך כלל נחקקת בראשנו הכי טוב.
הראשוניות הזו מתקשרת גם לגורם השני – כל דבר שיוצר שינוי משמעותי בחיינו, או מותיר את חותמו עלינו, נשאר איתנו. הדוגמא הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא הגלגל. כמה זמן כבר אנחנו משתמשים בהמצאה הזו? והנורה? הומצאה ממש לא מזמן, באופן יחסי. עכשיו תחשבו כמה המצאות נוספות היו במאה האחרונה, ובכמה מהן אנחנו ממש משתמשים על בסיס יומיומי? מה שאני רוצה לומר הוא שככל שהדבר בו נתקלנו יצר שינוי מהותי בחיינו, כך נוקיר אותו יותר. כשאתה קטן, זה קל להיות מופתע מחדש. כל דבר הוא חדש בשבילך. ככל שאתה מתבגר, וצובר נסיון, קשה יותר להיות מופתע, ולכן יש פחות דברים אליהם אתה באמת מתגעגע.
מכירים (וזוכרים) את The Secret of Monkey Island? למה דווקא המשחק הזה חקוק לי, ולכל כך הרבה מבני דורי, כל כך טוב בזכרון? בדיוק מאותן סיבות – כשהוא יצא, יכולתי להנות ממנו ללא שום הפרעות. להתמקד רק בזה. לשאוב את כל ההנאה ללא חשש מהסחות. בנוסף, זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בדבר כזה (אחרי הקווסטים הטקסטואליים למיניהם). זה היה חדש, מרענן. הופתעתי. נהנתי. זה השפיע עליי. היום כבר נדיר שאהיה מופתע ממשחקי ההרפתקאות שיוצאים. אין חדש תחת השמש.
כמובן שזה מושפע גם ממספר ההזדמנויות שיש לך לחוות את אותם דברים. ככל שמזדמן לך פחות לחוות את זה, אתה תתגעגע לזה יותר. למשל, טיול בגינה נשמע לי פחות מושך מטיול בחו"ל. אבל אם לא ייצא לי לבקר בגינה תקופה מאוד ארוכה, אני אתחיל להתגעגע גם לזה. פשוט, לא?
זהו. זה מה שיש לי לומר על נוסטלגיה. עכשיו בא לי לעשות הרבה דברים שאין לי זמן לעשות. לא, זה לא נכון לומר את זה. יותר נכון יהיה לומר שבא לי לעשות הרבה דברים שפחות חשוב לי לפנות זמן בשבילם (למה, לעזאזל?). גם זה יקרה, כשיהונתן יגדל קצת.
בינתיים אני נהנה מיהונתן בדיוק כמו שהוא – וזה הדבר האחרון שיש לי לומר: אסור לנו לשכוח שההווה הוא מה שיהיה הנוסטלגיה שלנו בעתיד, ולכן, ככל שנשקיע יותר בלהנות מההווה, ככה נהנה מלהתרפק עליו בעתיד.
אי אפשר. אין מילים. אבל חייבים לקרוא.
הוא אכל מזמן, הוא כבר עשה את הגרעפס שלו והוא רגוע.
הוא פלט כבר לפני שעה, ומאז לא יצא מפיו שום דבר שמזכיר חלב מעוכל. הדבר היחיד שעדיין ממשיך, כמעין תוצרת מפס ייצור הוא הנזילה הבלתי פוסקת של הרוק, אשר מנוגבת באמצעות סינר. ומזה כבר ממש לא מתרגשים אצלנו.
הרמתי אותו ולקחתי אותו איתי. ככה, כמו שהוא.
איזו טעות.
לא עברו 5 דקות, והחולצה שלי, שהוצאה הבוקר מהארון, חוותה לטעום את השאריות האחרונות של האוכל, אשר המתינו בסבלנות איפשהו במורד הוושט ורק חיכו לשינוי בזוית הגוף של יהונתן, אשר תאפשר להם דרך מילוט קלה. איפה חיתול הבד? איפה שהשארתי אותו, כמובן.
למה? למה כשאני לוקח איתי את החיתול הוא לא פולט? דווקא כשאין חיתול, הוא מחליט לבדוק את כושר הספיגה של הבגד שלי.
בחיי שיש משהו מאגי בחיתולי הבד האלה.
מכירים אותה? הפרסומת הזו עם כל הילדים שמסתובבים עם חור בבגד מסביב לטבור? לא יכול להסביר את זה, אבל כל פעם שאני רואה את הפרסומת הזו, אני נזכר בסימביוטים של סטארגייט, או בחייזר של הנוסע השמיני.
מדובר באתר עם רעיון חביב למדי. מכניסים את כתובת האתר שמעוניינים לבדוק, ואז האתר מנסה לקחת בחשבון כל מיני פרמטרים (pagerank, כמה קישורים מפנים אליו, כמה דפים שלו מאונדקסים בכל מיני מנועי חיפוש, מדד אלקסה ועוד כל מיני), ובסוף לפלוט ערך דולרי שמתאים לכל זה. ברור שזה לא מדוייק או מעשי במיוחד, אבל זה עדיין נחמד.
[דרך סת' גודין, שלפי אותו מנגנון שווה 2,545,000 דולר!!!]
=================
עדכון לתאריך 24 למאי 2007: הערך של האתר עלה ל-494$
אתמול אספו אצלנו את מנהלי אגף השירות של החברה (אני כלול בזה) לשלוש שעות בהן הציגו בפנינו את התכנית לפיתוח ואימון של מנהלי הארגון לשנת העבודה הנוכחית.
זה התחיל בהרצאה קצרה של הביג בוס (של האגף) אשר לא היתה משהו יוצא דופן. סתם עוד מצגת עם יותר מדי רשימות מנוקדות, ובלי הרבה תוכן חדש.
אחר כך, הציגו בפנינו את התכנית עצמה. מי שהציגה אותה היא מישהי מהצוות שלי, מנהלת הדרכה שאחראית על הפרוייקט הזה. לצערי אומר שנראה לי שהיא קצת התרגשה, או התלהבה, כי היא דיברה ממש מהר. לא נראה לי שרוב האנשים קלטו מה נאמר להם (והמצגת לא עזרה – שוב, יותר מדי מלל).
אבל אז…
הציגו בפנינו את ד"ר צבי ברק. הרושם הראשוני הוא של גבר בשנות ה-50 שלו, שמנמן ומקריח, וחייכן מ-א-ו-ד. וזה היה המפתח לכל ההרצאה שלו. לפני שבאנו לכנס, רציתי לחפש את השם שלו בגוגל, ולא הספקתי. בדיעבד, אני חייב לציין שכנראה באופן נדיר למדי, החליטו בהנהלה שלנו לשפוך קצת יותר כסף מהרגיל, כי מסתבר ששמו של ד"ר ברק הולך לפניו בתחום מדעי ההתנהגות. הוא כתב שלושה ספרים שעל חלקם שמעתי בעבר, אבל לא הייתי מודע למי שכתב אותם: "מצויינות אישית וארגונית", "הומור בניהול" ו-"חוכמת הניהול באימרה ובשנינה". אפשר לרכוש אותם דרך האתר שלו, ואני ממש שוקל לרכוש אותם.
ההרצאה הייתה מעניינת, דינמית, מצחיקה, מעוררת מחשבה, מרתקת, מבדרת והכל גם ללא שקף אחד בלבד (וגם אין צורך). היה שווה כל רגע.
אם יש מי מהקוראים שלי שאחראים על תחום או אגף כלשהו ותפקידם כולל ניהול של מנהלים, אני ממליץ לכם בחום רב לשקול את השימוש ביכולות של ד"ר ברק. המנהלים שלכם יודו לכם.
תענוג. פשוט תענוג צרוף. אפילו המוזיקה שנבחרה כרקע לסרטון היא נכונה. זה מסוג הדברים שאני יכול לצפות בהם שוב ושוב.
[דרך זיוזיו]
אלו שעוקבים אחרי המתרחש פה יודעים שהתחלתי לנסות לעבוד עם אובונטו. הפעם האחרונה שדיברתי על כך הסתיימה בזה שתהליך ההתקנה הושלם, ווידאתי שיש אינטרנט. מאז ניסיתי הרבה דברים שונים ומשונים.
אז מה הצלחתי?
מה לא הצלחתי?
מסקנות?
אובונטו היא הפצה מרשימה וידידותית למדי, ובסך-הכל מאפשרת לבצע כמעט כל דבר שאפשר לחשוב עליו, ואפילו בקלות יחסית, כל עוד לא מנסים לעשות דברים יוצאי דופן. הבעיה היא שברגע שמנסים לעשות משהו שהוא יוצא מגדר הרגיל, זה גורם למשתמש להיכנס לביצות וחולות טובעניים של טרמינלים ופקודות טקסטואליות שאי אפשר לצאת מהם בשלום ובשפיות.
האלגנטיות שלה באה לידי ביטוי גם ביתרון נוסף שיש לה לעומת המתחרה העיקרי – fedora, לא חלונות. היא ניתנת להתקנה מלאה מתקליטור רגיל של 650 מגה ואפילו ניתנת להרצה ממנו באופן מלא (live CD). תשוו את זה ל-4 תקליטורי DVD של פדורה וכבר אפשר לראות את היתרון שטמון בה.
בנוסף, המערכת רצה יפה מאוד על 256 מגה זכרון. אין מה להשוות בכלל מול חלונות. כמובן שככל שהכמות עולה הביצועים משתפרים, אבל עדיין מדובר פה ביתרון משמעותי.
תכונות נוספות שגיליתי שקיימות out of the box: הצגת התוכן של קובץ בתצוגה המקדימה באופן אוטומטי, ללא קשר לסוג הקובץ – txt, pdf ווטאבר. זה טריק שחלונות XP לא יודעת לעשות.
שטיק חביב נוסף: במעבר עם העכבר על אייקון של קובץ מוזיקה, הקובץ מתחיל להיות מנוגן באופן אוטומטי, ללא צורך בשום אפליקציה נוספת – ישירות מסייר הקבצים. גם את זה חלונות XP לא יודעת לעשות כברירת מחדל.
כל הדברים האלה בהחלט מנעימים את השימוש במערכת, אבל למרות זאת, ובעיקר עקב כל הניסיונות הכושלים שלי בנושא ניהול המדיה שלי, עלי לומר שאובונטו (או לינוקס בכלל) עדיין לא מוכנה לקראתי ולצרכים שלי, וחבל. בינתיים אני משאיר אותה בשביל ההתנסות פה ושם, אבל כרגע היא לא יכולה להחליף את החלונות שלי כמערכת לשימוש יומיומי מלא. אני לא מתכוון לעבור לויסטה בזמן הקרוב, אבל כשיגיע הרגע, אולי הבעיות שלי כבר ייפתרו ותהיה לי חלופה חינמית זמינה ומצוחצחת. בכל מקרה יש פה המון פוטנציאל, ואני מודה שבסך-הכל נהנתי מחוויית השימוש במערכת. אבל…
שוב, האבל הזה.
אבל… חבל…
עדכון: למי שמעוניין בזווית ראיה נוספת לגבי השימוש באובונטו, נתקלתי בכתבה הזו אתמול. מדובר בפרוייקט של 30 ימים בהם הכותב השתמש רק באובונטו. יש לו כמה תובנות מעניינות, והיקף המבדקים הוא מרשים.
כבר מזמן חשבתי לעשות משהו כזה, אבל יובל דרור ומרעיו הקדימו אותי.
תכננתי לעשות משהו מעוצב, עם מאגר נתונים, מערכת חישוב פנימית שלוקחת בחשבון חומרה של מעשים שונים, והכל כחלק מתרגול עצמי של PHP ו-mySQL. משהו ממש היי-טקי ומעוצב כזה. אבל כפי שקורה לי הרבה בתקופות האחרונות, לא מצאתי את הזמן הפנוי לעשות את זה.
רק דבר אחד מפריע לי – בעוד שהתכנון שלי היה ליצור מערכת שתעשה איזון בין פעולות חיוביות לשליליות (ואני מסכים שפעולות שליליות הן בעלות משקל רב יותר מפעולות חיוביות), ההתמקדות של יובל היא במעשים השליליים של הח"כים בלבד, וחבל, כי אני בטוח שיש ביניהם כאלה שעשו גם דברים טובים.
למרות זאת, מגיע כבוד לחבר'ה של מאבד-תמלילים. אז נכון, זה די לואו-טק, אבל זה עושה ת'עבודה. מצד שני, יכול להיות שזה אומר שליובל יש יותר מדי זמן פנוי?
רוני יניב 