נסו לדמיין מזג-אוויר שהוא לא קר מדי, ולא חם מדי. מזג-אוויר כזה שעושה לכם נעים. ללא אובך, ללא פיח, אוויר נקי. רוח קלה מלטפת את פניכם… השעה היא שש בערב, והשמש בדיוק נמצאת בשיא שקיעתה, צובעת את השמיים בגווני סגול, ורוד וכחול…

יש תמונה בראש? נפלא.

עכשיו, עם מזג האוויר הזה בראש, דמיינו את עצמכם במקום כלשהו שצופה לים. זה יכול להיות חוף הים האהוב עליכם בתל-אביב, בחוף עתלית, נמל יפו, ראש הנקרה… מה שבא לכם, העיקר שייצפה לים.

הצלחתם? אחלה.

עכשיו, דמיינו שאתם מחזיקים ביד את המשקה האהוב עליכם ביותר – וויסקי, בירה, יין, אספרסו, תה, מה שאתם הכי אוהבים. הרוח עדיין מלטפת בעדינות את פניכם, והשמש שולחת קרניים אחרונות לחמם קצת את עורכם לפני בוא החשיכה.

נעים, נכון?

הרשו לי להמליץ לכם על הפסקול המושלם לרגע שכזה. זה יישמע אולי מוזר קצת לחלקכם, אבל תנסו את זה פעם אחת בסיטואציה כמו שדמיינתם, ותיראו שזה הדבר שהולך הכי טוב ביחד עם הרוגע המושלם הזה. כשתהיו בסיטואציה כזו, והשעה תראה 18:05, תדליקו רדיו, וכוונו לגלי-צה"ל.
מה שתשמעו זה את תכנית הרדיו "פותחים ערב" שמוגשת על-ידי שמעון פרנס בכל יום בשבוע.

כן, זה ההוא מ"הטברנה". הג'ינג'י עם התכשיט בין האצבעות שניסה לעשות לנו שמח בכל שישי בערב. לא סבלתי את התכנית ההיא.

אז מה ההבדל? ההבדל הוא שתכנית הטלויזיה אירחה אמנים מתוך שיקולי רייטינג, ולא שיקולי איכות, וזה גם מה שיצא. לעומתה, תכנית הרדיו של פרנס לא כבולה בשיקולים דומים, ולכן הוא יכול להשמיע את מיטב המוזיקה הים-תיכונית כראות עיניו ושמוע אוזניו. וזה יוצא ממש, אבל ממש, טוב…

פעם, לא חשבתי שאהנה ממוזיקה יוונית, תורכית, צרפתית ועוד הרבה ז'אנרים אחרים. שמעון הצליח להמיר אותי. יש לו קול נעים, לשמעון. נשמע אחרת לגמרי מההמוניות של "הטברנה". הרבה יותר אינטימי ואישי. והמוזיקה… איזו מוזיקה! שתהיה לי בריא, שמעון.

לצערי, מרבית הפעמים שיוצא לי לשמוע את התכנית הם בדרך מהעבודה הביתה, בין אם בתחבורה ציבורית או ברכב הפרטי שלי (שמבלה בדרך-כלל אצל אשתי), אבל כל פעם שאני מקשיב לתכנית, עולה לי בראש הסיטואציה הדמיונית (אך לא-לא-מציאותית) שלעיל.

…אז? …מי רוצה לקבוע פגישה לשעה של רוגע ים-תיכוני באמצע השבוע?

קראתי בבלוג של ארנון – גם אבא יש רק אחד – את מה שיש לו לומר על נוסטלגיה. יש שם גם סרטון נוסטלגי ומקסים מאוד שאני ממליץ לכם לראות.

אחרי שצפיתי, וקראתי, חשבתי על זה קצת. גם לי יש פרצי נוסטלגיה כאלה. במיוחד עכשיו, כשיש לי את יהונתן. יש רגעים שבהם אני מוצא את עצמי מדמיין מצבים שונים של בילוי משותף, שכולל משחקים, ספרים או כל דבר אחר שיוכל לחזק את הקשר ביני לבינו. ברוב המקרים זה כולל פריט כלשהו שליווה גם אותי באותו גיל. הוא בסך הכל בן שישה וחצי חודשים, אבל אני כבר חושב על זה. למה? מה כל כך מושך במחשבות הנוסטלגיות האלה?

אני חושב שזה בגלל שזה מאפשר לי לחזור לאותם ימים בהם הכל היה פשוט יותר, ללא הסחה של מחויבויות כמו עבודה, חשבונות לשלם, לימודים, משכנתא ועוד כל מיני. אז, היתה לי את האפשרות להתמקד במה שאני עושה – רוצה ואוהב לעשות – ללא שום צורך במחשבה נוספת על דברים אחרים.

אני ממש מצפה לרגעים האלה. כבר הצטיידנו בכמה ספרים שבטח מוכרים לחלקכם. סיר הסירים – מוכר למישהו? גם יש כבר לגו ראשוני, ואני בטוח שאני אהנה בדיוק כמו יהונתן מלהרכיב את זה. ברמות אחרות אולי, אבל אהנה לבטח.

אני חושב שיש שני גורמים עיקריים שגורמים לנו לחזור אחורה, "אל מחוז ילדותנו". האחד הוא מה שציינתי מקודם: כשהיינו באותו גיל, יכולנו להתמקד בדברים האלה ללא שום הסחה. זה מה שהעסיק אותנו, מילא את זמננו, וכבש את ליבנו לראשונה. תחשבו על הנשיקה הראשונה. החברה הראשונה. היום הראשון בבית הספר. הפעם הראשונה שבה אנו חווים משהו שמשפיע עלינו באופן רוחני היא זו שבדרך כלל נחקקת בראשנו הכי טוב.

הראשוניות הזו מתקשרת גם לגורם השני – כל דבר שיוצר שינוי משמעותי בחיינו, או מותיר את חותמו עלינו, נשאר איתנו. הדוגמא הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא הגלגל. כמה זמן כבר אנחנו משתמשים בהמצאה הזו? והנורה? הומצאה ממש לא מזמן, באופן יחסי. עכשיו תחשבו כמה המצאות נוספות היו במאה האחרונה, ובכמה מהן אנחנו ממש משתמשים על בסיס יומיומי? מה שאני רוצה לומר הוא שככל שהדבר בו נתקלנו יצר שינוי מהותי בחיינו, כך נוקיר אותו יותר. כשאתה קטן, זה קל להיות מופתע מחדש. כל דבר הוא חדש בשבילך. ככל שאתה מתבגר, וצובר נסיון, קשה יותר להיות מופתע, ולכן יש פחות דברים אליהם אתה באמת מתגעגע.

מכירים (וזוכרים) את The Secret of Monkey Island? למה דווקא המשחק הזה חקוק לי, ולכל כך הרבה מבני דורי, כל כך טוב בזכרון? בדיוק מאותן סיבות – כשהוא יצא, יכולתי להנות ממנו ללא שום הפרעות. להתמקד רק בזה. לשאוב את כל ההנאה ללא חשש מהסחות. בנוסף, זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בדבר כזה (אחרי הקווסטים הטקסטואליים למיניהם). זה היה חדש, מרענן. הופתעתי. נהנתי. זה השפיע עליי. היום כבר נדיר שאהיה מופתע ממשחקי ההרפתקאות שיוצאים. אין חדש תחת השמש.

כמובן שזה מושפע גם ממספר ההזדמנויות שיש לך לחוות את אותם דברים. ככל שמזדמן לך פחות לחוות את זה, אתה תתגעגע לזה יותר. למשל, טיול בגינה נשמע לי פחות מושך מטיול בחו"ל. אבל אם לא ייצא לי לבקר בגינה תקופה מאוד ארוכה, אני אתחיל להתגעגע גם לזה. פשוט, לא?

זהו. זה מה שיש לי לומר על נוסטלגיה. עכשיו בא לי לעשות הרבה דברים שאין לי זמן לעשות. לא, זה לא נכון לומר את זה. יותר נכון יהיה לומר שבא לי לעשות הרבה דברים שפחות חשוב לי לפנות זמן בשבילם (למה, לעזאזל?). גם זה יקרה, כשיהונתן יגדל קצת.

בינתיים אני נהנה מיהונתן בדיוק כמו שהוא – וזה הדבר האחרון שיש לי לומר: אסור לנו לשכוח שההווה הוא מה שיהיה הנוסטלגיה שלנו בעתיד, ולכן, ככל שנשקיע יותר בלהנות מההווה, ככה נהנה מלהתרפק עליו בעתיד.