טוויטר זה החרא החדש

כולם מדברים על טוויטר כאילו זה הדבר הטוב ביותר מאז המצאת האינטרנט (שלמען האמת לא הומצא בפני עצמו – הוא פותח משילוב של כמה המצאות). "טוויטר זה… טוויטר כך… טוויטר בלעעע….". כבר יוצא לי מכל החורים, בחיי.

לפני כמה ימים יצא לי לשמוע שיר שכבר הרבה זמן לא שמעתי. השיר הוא של מרילין מאנסון ונקרא This is the new shit. השיר מתייחס בעיקר לתרבות הצריכה המערבית, אבל דווקא באותו רגע מיד חשבתי על טוויטר. השיר מצליח באופן מוצלח למדי לתאר את מה שאני חושב על השירות הזה. שימו לב למילים המודגשות בפזמון.

אני אתן לכם להבין לבד מה הקשר בין השניים (זהירות: רוק רועש וצעקני).

[audio:http://www.roniyaniv.net/wordpress/audio/newshit.mp3%5D

Everything's been said before
There's nothing left to say anymore
When it's all the same
You can ask for it by name

[ Babble, Babble, Bitch, Bitch
Rebel, Rebel, Party, Party
Sex, sex, sex, don't forget the violence
Blah, blah, blah
Got your lovey-dovey sad and lonely
Stick your stupid slogan in
Everybody sing along ] x 2

Are you motherfuckers ready for the new shit?
Stand up and admit it, tomorrow's never coming
This is the new shit
Stand up and admit it
Do we need it? NO!
Do we want it? YEAH!

This is the new shit
Stand up and admit it

Babble, Babble, Bitch, Bitch
Rebel, Rebel, Party, Party
Sex, sex, sex, don't forget the violence
Blah, blah, blah
Got your lovey-dovey sad and lonely
Stick your stupid slogan in
Everybody sing along
Everything's been said before
There's nothing left to say anymore
When it's all the same
You can ask for it by name

Are you motherfuckers ready for the new shit?
Stand up and admit it, tomorrow's never coming
This is the new shit
Stand up and admit it
Do we need it? NO!
Do we want it? YEAH!
This is the new shit
Stand up and admit it

[ Now it's you-know-who
I've got the you-know-what
I stick it in the you-know-where
You know why, you don't care ] x 4

Babble, Babble, Bitch, Bitch
Rebel, Rebel, Party, Party
Sex, sex, sex, don't forget the violence
Blah, blah, blah
Got your lovey-dovey sad and lonely
Stick your stupid slogan in
Everybody sing along

Are you motherfuckers ready for the new shit?
Stand up and admit it, tomorrow's never coming
This is the new shit
Stand up and admit it
Do we need it? NO!
Do we want it? YEAH!
This is the new shit
Stand up and admit it

[ Let us
We're entertaining you ] x 6

BumpTop

229256_7854-wince.jpgהנה משהו מרענן. בכנס TED שהתקיים לא מזמן (אני מחכה לפרסום הוידאו של ההופעות בקוצר רוח) הופיע מתכנת קנדי בשם אננד אגאראוואלה (Anand Agarawala) והציג מערכת חביבה לניהול שולחן העבודה בשם BumpTop.

הרעיון שעומד מאחורי התכנון שלה הוא שבדרך-כלל שולחנות העבודה האמיתיים שלנו (לעומת הממוחשבים) "מעוטרים" בכל מיני מסמכים אשר מסודרים באופן מסוים (או לא) מתוך מטרה כלשהי – כי ככה זה עושה סדר בראש שלנו. כל אחד מסדר דברים בצורה אחרת, כמובן. אחד יכול להשאיר את הכל מבולגן, ואחר מסדר מסמכים בערמות מקוטלגות – הכל בהתאם לאופן שבו הראש שלנו פועל.

כרגע מדובר במשהו רעיוני בעיקר, ללא יישום של ממש. בכלל, זה לא נראה כל-כך שימושי. יחד עם זאת, האופן שבו זה פועל הוא כזה שמעלה חיוך על השפתיים.

[דרך הבלוג של פוג]

משוואה לא סטנדרטית

חוסר דאגות + חנוניות טוטאלית + שגעון למריו + יום יפה + התמכרות ל-wii + בית ומחסן מלאים בשטויות = מירוץ מריו קארט בחיים האמיתיים.

מטורף? אולי. מסוכן? יכול להיות. חנוני? בטוח. כיף אדיר? שלא יהיה שום ספק – כן! כן! כן! 🙂

[דרך ExtraLife]

פסקול לשעת ערב מוקדמת

נסו לדמיין מזג-אוויר שהוא לא קר מדי, ולא חם מדי. מזג-אוויר כזה שעושה לכם נעים. ללא אובך, ללא פיח, אוויר נקי. רוח קלה מלטפת את פניכם… השעה היא שש בערב, והשמש בדיוק נמצאת בשיא שקיעתה, צובעת את השמיים בגווני סגול, ורוד וכחול…

יש תמונה בראש? נפלא.

עכשיו, עם מזג האוויר הזה בראש, דמיינו את עצמכם במקום כלשהו שצופה לים. זה יכול להיות חוף הים האהוב עליכם בתל-אביב, בחוף עתלית, נמל יפו, ראש הנקרה… מה שבא לכם, העיקר שייצפה לים.

הצלחתם? אחלה.

עכשיו, דמיינו שאתם מחזיקים ביד את המשקה האהוב עליכם ביותר – וויסקי, בירה, יין, אספרסו, תה, מה שאתם הכי אוהבים. הרוח עדיין מלטפת בעדינות את פניכם, והשמש שולחת קרניים אחרונות לחמם קצת את עורכם לפני בוא החשיכה.

נעים, נכון?

הרשו לי להמליץ לכם על הפסקול המושלם לרגע שכזה. זה יישמע אולי מוזר קצת לחלקכם, אבל תנסו את זה פעם אחת בסיטואציה כמו שדמיינתם, ותיראו שזה הדבר שהולך הכי טוב ביחד עם הרוגע המושלם הזה. כשתהיו בסיטואציה כזו, והשעה תראה 18:05, תדליקו רדיו, וכוונו לגלי-צה"ל.
מה שתשמעו זה את תכנית הרדיו "פותחים ערב" שמוגשת על-ידי שמעון פרנס בכל יום בשבוע.

כן, זה ההוא מ"הטברנה". הג'ינג'י עם התכשיט בין האצבעות שניסה לעשות לנו שמח בכל שישי בערב. לא סבלתי את התכנית ההיא.

אז מה ההבדל? ההבדל הוא שתכנית הטלויזיה אירחה אמנים מתוך שיקולי רייטינג, ולא שיקולי איכות, וזה גם מה שיצא. לעומתה, תכנית הרדיו של פרנס לא כבולה בשיקולים דומים, ולכן הוא יכול להשמיע את מיטב המוזיקה הים-תיכונית כראות עיניו ושמוע אוזניו. וזה יוצא ממש, אבל ממש, טוב…

פעם, לא חשבתי שאהנה ממוזיקה יוונית, תורכית, צרפתית ועוד הרבה ז'אנרים אחרים. שמעון הצליח להמיר אותי. יש לו קול נעים, לשמעון. נשמע אחרת לגמרי מההמוניות של "הטברנה". הרבה יותר אינטימי ואישי. והמוזיקה… איזו מוזיקה! שתהיה לי בריא, שמעון.

לצערי, מרבית הפעמים שיוצא לי לשמוע את התכנית הם בדרך מהעבודה הביתה, בין אם בתחבורה ציבורית או ברכב הפרטי שלי (שמבלה בדרך-כלל אצל אשתי), אבל כל פעם שאני מקשיב לתכנית, עולה לי בראש הסיטואציה הדמיונית (אך לא-לא-מציאותית) שלעיל.

…אז? …מי רוצה לקבוע פגישה לשעה של רוגע ים-תיכוני באמצע השבוע?

בגדי גוגל החדשים

מעניין שעד עכשיו אף אחד לא ציין את זה. נו, שוין.

החל מאתמול, גוגל מאפשרים לבחור "ערכת נושא" (Skin/Theme) לעיצוב דף הבית המותאם-אישית שלהם. חביב ביותר. זה אפילו משנה את מראה העיצוב בהתאם לשעה ולמזג האוויר המקומיים!

ככה שלי נראה עכשיו (קליק להגדלה):

google_ig-large.png

כן, שרון, זה ורוד. אני חושב שזה אמור לדמות איזו שעת ערביים או משהו כזה…

[דרך lifehacker]

הערגה לנוסטלגיה דביקה

קראתי בבלוג של ארנון – גם אבא יש רק אחד – את מה שיש לו לומר על נוסטלגיה. יש שם גם סרטון נוסטלגי ומקסים מאוד שאני ממליץ לכם לראות.

אחרי שצפיתי, וקראתי, חשבתי על זה קצת. גם לי יש פרצי נוסטלגיה כאלה. במיוחד עכשיו, כשיש לי את יהונתן. יש רגעים שבהם אני מוצא את עצמי מדמיין מצבים שונים של בילוי משותף, שכולל משחקים, ספרים או כל דבר אחר שיוכל לחזק את הקשר ביני לבינו. ברוב המקרים זה כולל פריט כלשהו שליווה גם אותי באותו גיל. הוא בסך הכל בן שישה וחצי חודשים, אבל אני כבר חושב על זה. למה? מה כל כך מושך במחשבות הנוסטלגיות האלה?

אני חושב שזה בגלל שזה מאפשר לי לחזור לאותם ימים בהם הכל היה פשוט יותר, ללא הסחה של מחויבויות כמו עבודה, חשבונות לשלם, לימודים, משכנתא ועוד כל מיני. אז, היתה לי את האפשרות להתמקד במה שאני עושה – רוצה ואוהב לעשות – ללא שום צורך במחשבה נוספת על דברים אחרים.

אני ממש מצפה לרגעים האלה. כבר הצטיידנו בכמה ספרים שבטח מוכרים לחלקכם. סיר הסירים – מוכר למישהו? גם יש כבר לגו ראשוני, ואני בטוח שאני אהנה בדיוק כמו יהונתן מלהרכיב את זה. ברמות אחרות אולי, אבל אהנה לבטח.

אני חושב שיש שני גורמים עיקריים שגורמים לנו לחזור אחורה, "אל מחוז ילדותנו". האחד הוא מה שציינתי מקודם: כשהיינו באותו גיל, יכולנו להתמקד בדברים האלה ללא שום הסחה. זה מה שהעסיק אותנו, מילא את זמננו, וכבש את ליבנו לראשונה. תחשבו על הנשיקה הראשונה. החברה הראשונה. היום הראשון בבית הספר. הפעם הראשונה שבה אנו חווים משהו שמשפיע עלינו באופן רוחני היא זו שבדרך כלל נחקקת בראשנו הכי טוב.

הראשוניות הזו מתקשרת גם לגורם השני – כל דבר שיוצר שינוי משמעותי בחיינו, או מותיר את חותמו עלינו, נשאר איתנו. הדוגמא הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא הגלגל. כמה זמן כבר אנחנו משתמשים בהמצאה הזו? והנורה? הומצאה ממש לא מזמן, באופן יחסי. עכשיו תחשבו כמה המצאות נוספות היו במאה האחרונה, ובכמה מהן אנחנו ממש משתמשים על בסיס יומיומי? מה שאני רוצה לומר הוא שככל שהדבר בו נתקלנו יצר שינוי מהותי בחיינו, כך נוקיר אותו יותר. כשאתה קטן, זה קל להיות מופתע מחדש. כל דבר הוא חדש בשבילך. ככל שאתה מתבגר, וצובר נסיון, קשה יותר להיות מופתע, ולכן יש פחות דברים אליהם אתה באמת מתגעגע.

מכירים (וזוכרים) את The Secret of Monkey Island? למה דווקא המשחק הזה חקוק לי, ולכל כך הרבה מבני דורי, כל כך טוב בזכרון? בדיוק מאותן סיבות – כשהוא יצא, יכולתי להנות ממנו ללא שום הפרעות. להתמקד רק בזה. לשאוב את כל ההנאה ללא חשש מהסחות. בנוסף, זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בדבר כזה (אחרי הקווסטים הטקסטואליים למיניהם). זה היה חדש, מרענן. הופתעתי. נהנתי. זה השפיע עליי. היום כבר נדיר שאהיה מופתע ממשחקי ההרפתקאות שיוצאים. אין חדש תחת השמש.

כמובן שזה מושפע גם ממספר ההזדמנויות שיש לך לחוות את אותם דברים. ככל שמזדמן לך פחות לחוות את זה, אתה תתגעגע לזה יותר. למשל, טיול בגינה נשמע לי פחות מושך מטיול בחו"ל. אבל אם לא ייצא לי לבקר בגינה תקופה מאוד ארוכה, אני אתחיל להתגעגע גם לזה. פשוט, לא?

זהו. זה מה שיש לי לומר על נוסטלגיה. עכשיו בא לי לעשות הרבה דברים שאין לי זמן לעשות. לא, זה לא נכון לומר את זה. יותר נכון יהיה לומר שבא לי לעשות הרבה דברים שפחות חשוב לי לפנות זמן בשבילם (למה, לעזאזל?). גם זה יקרה, כשיהונתן יגדל קצת.

בינתיים אני נהנה מיהונתן בדיוק כמו שהוא – וזה הדבר האחרון שיש לי לומר: אסור לנו לשכוח שההווה הוא מה שיהיה הנוסטלגיה שלנו בעתיד, ולכן, ככל שנשקיע יותר בלהנות מההווה, ככה נהנה מלהתרפק עליו בעתיד.