ל-חם, עבודה, ל-חם, עבודה…

אני לא אוהב לעקוב אחרי החדשות, כי בדרך כלל הן פשוט לא חדשות. אבל, במקרה יצא לי לראות את הכתבה בה נאמר כי השיח חסן נסראללה מתכוון לגרום לאזרחי לבנון לפתוח בשביתת מחאה כדי למחות על המדיניות של הממשלה (שלהם, לא שלנו).

עכשיו מעניין אותי לראות מתי שר "הבטחון" שלנו (תזכורת למי ששכח מי הוא, ומה הוא היה בעבר) ייתפס בפליטה בה הוא אומר כי "שוב נסראללה מראה שהוא יודע לפעול רק באמצעי טרור".

חינוך ליצירתיות

"אם אתה לא ערוך (נפשית) לעשות טעויות, אתה לעולם לא תצליח ליצור משהו יצירתי".

סר קן רובינסון הוא מומחה בתחום החדשנות והמשאב האנושי. בהופעה המעניינת ומשעשעת שלו (הומור בריטי משובח) בכנס TED משנת 2006, הוא מציג את מחשבותיו לגבי מערכת החינוך ומהו תפקידה. אני חושב שכל מי שמתעסק בחינוך, או מגדל ילדים, יכול ללמוד משהו מההופעה הזו.

כרגיל, להורדת הסרטון באיכות גבוהה לחצו כאן.

חשיפת יתר

מדהים אותי לראות מה קורה כשפוסט אחד שכתבת נכנס לרשימת הנכללים של עורכי שמה!

באותו יום שהפוסט פורסם ונכנס לשמה! חוויתי פי 10 כניסות יותר מאשר יום ממוצע ומגמת ה"יותר מהממוצע" אפילו נמשכת אחרי זה…אני נפעם…

אז…

לכל מי שהגיע דרך שמה! – שלום וברוכים הבאים! אני מתנצל על העיצוב הדל (לא הייתי באיקאה כבר המון זמן), ואני מקווה שלמרות זאת אתם נהנים לבלות כאן קצת מזמנכם. אני גם מקווה שתמשיכו לבוא כל עוד אני יכול לשלם את השכר-דירה.

לצוות עורכי שמה!, תודה רבה! האמת היא שעד עכשיו לא כל-כך האמנתי שבשמה! גלום כל-כך הרבה כוח לחשוף אתרים לא מוכרים. לא תיארתי לעצמי שמדובר בכזו תופעה. קבלו את התנצלותי הכנה, ואיחוליי להצלחה מעבר לכל מה שתצפו.

עכשיו מה שמעניין אותי הוא מה בכלל גרם לאנשים של שמה! לבחור את הפוסט הזה מלכתחילה – לא חסרים סיפורים כאלה, וזה בטח לא המצחיק שביניהם (לדעתי).

אני רוצה ביואיק (?)

בדרך לעבודה ובחזרה, אני רואה בימים האחרונים שלטי חוצות עם פרסומת לביואיק בזה הנוסח:

"תמיד רצית אחת. עכשיו אתה יכול. החל מ-196,000 ש"ח".

וואלה? תמיד רציתי ולא ידעתי? אתם כנראה מעסיקים מישהו שמתעלה על אורי גלר בכמה רמות טובות! גלר יודע בסך הכל את מה שאני חושב עליו באופן מודע! אבל, אתם… אתם יודעים על מה אני חושב בתת-מודע! וואו…

עכשיו רק צריך לשלם כולה 196,000 ש"ח. אני רק צריך להיזכר איפה שמתי את הארנק של הכסף הקטן…

אה, כן… הוא יושב בתא האחסון שבדלת של הפולקסווגן פולו 1995 שלי.

שלא תחשבו לא נכון – עוד לא החלפתי לאוטו אחר ממניעים סנטימנטליים בלבד, כמובן.

באמת.

אם הייתי רוצה, הייתי מחליף אותו מיד. אפילו לא הייתי טורח למכור את הישן – ישר לפח.

אבל מי רוצה בכלל ביואיק? חרא אוטו.

בסכום שכזה, הייתי בוחר כל רכב אחר – רק לא ביואיק.

אהבלים.

לא מקבלת דואר

למי שלא קרא את דף ה'אודות', אציין שאני עובד אצל ספק אינטרנט, ואחד מהדברים שאף פעם לא נגמרים ולא נמאס מהם הוא הסיפורים ששומעים על לקוחות שמתקשרים לתמיכה.

אתמול, למשל, התקשרה למוקד לקוחה שאמרה לנציג שהיא הגיעה עם המחשב הנייד שלה מאשדוד למרכז (פיסת מידע חשובה ביותר) ועכשיו היא לא מצליחה לקבל את הדואר שלה.

אוקיי… אז הנציג מנסה לברר איך המחשב שלה מחובר. הגיוני, לא? אז תלוי את מי שואלים. מסתבר שהמחשב לא מחובר לשום מודם, יציאת רשת, הוטספוט כלשהו (היא לא ידעה אפילו מה זה) או טלפון סלולרי. כלום. רק חשמל.

אז איך הדואר אמור להגיע למחשב? דרך החשמל? הרי זה אלקטרוני, לא? אולי דרך האוויר? דואר אוויר? אולי היא לא מוצאת אותו כי הוא נפל לה מהאוטו בדרך מאשדוד למרכז?

אחח… כשסיפרו לי את זה זה היה יותר מצחיק….

ככה לא…

קיבלתי היום דואל שמכיל מצגת (פאוורפוינט, אלא מה?) על שלושת החטופים – שליט, רגב וגולדווסר. מה עשיתי איתה? פתחתי והגעתי לשקופית הראשונה. די מהר נהיה ברור שמדובר באיזו שדולה/עצומה/קריאה לאנשים לעשות משהו בנידון.

אין לי שום כוונה לפגוע במשפחות החטופים, או במי שקשור אליהם באופן כלשהו, אבל יש לי כמה דברים רעים וכמה דברים טובים להגיד בעניין הפרטי הזה, כלומר המצגת שנשלחה אלי. נתחיל ברעים.

ברגע שהמסך שלי, כבר בשקופית הראשונה, התמלא ביותר מפסקה אחת של מלל, התחלתי להעביר את השקופיות כמעט בלי לקרוא אותן בכלל.

מתוך כל העסק אני זוכר שסיפרו את כל קורות החיים של כל אחד מהחטופים ושבסוף היה איזה חשבון בנק שניתן להעביר אליו תרומות (וגם זה לא בטוח – לא ממש קראתי את מה שכתוב).

שני הדברים היחידים שעלו לי בראש החל מהשקופית השניה הוא "למה זה אמור לעניין אותי?" ו-"ככה לא יוצרים עניין אצל אנשים". האם זה באמת מעניין אותי שמישהו מהם היה בתיכון הזה או ההוא? האם זה באמת מעניין אותי מה הם למדו באוניברסיטה? מה אכפת לי שאחד מהם צפה במונדיאל ערב החטיפה?

אני לא יודע את הפרטים האלה על רוב החבר'ה שלי מהמילואים, ואכפת לי מהם הרבה יותר.

וכל המלל הזה! כמה אפשר לקרוא, ועוד בפונט מגעיל ובצבעים שמתנגשים כל כך חזק שצריך לקבוע חוק כנגד זה! מי ששלח לי (ולאחרים) את זה כנראה לא לקח בחשבון שזה עוד מייל שאנחנו צריכים לסנן מבעד לכל הזבל האחר שמגיע, וזה יכול להיות הרבה זבל. קצת קשה להתבלט ככה אם אתה לא מציג משהו באמת מיוחד.

עכשיו כמה דברים טובים:

  • אני כן חושב שזה חשוב שאנשים ידעו ולא ישכחו את החטופים.
  • אני כן חושב שצריך להפיץ משהו ויראלי שיעורר לאנשים רגשות חזקים לגבי הנושא. לצערי, עלי לומר שהמצגת הזו היא לא ויראלית (אלא אם מחשיבים את היותה מקורבת לסוגי הספאם למיניהם), ולפחות אצלי היא לא עוררה רגשות חזקים במיוחד (מעבר לרצון לסיים איתה כמה שיותר מהר).

אז מה עושים?

אני מודה – אני לא פעיל מבחינה פוליטית, מעבר לעובדה שאני מצביע בבחירות לכנסת (שזה כבר יותר ממה שחלק גדול מהאנשים עושים). עצם העובדה שאני כותב על זה זה הישג בפני עצמו. כנראה שאכפת לי באופן כלשהו. אם אדייק יותר, אז אומר שזה צורם לי שאנשים שכן אכפת להם לא הלכו ותכננו את המסר שלהם קצת יותר טוב, או לפחות הלכו למישהו שכן מתעסק בדברים כאלה וקיבלו ממנו כמה טיפים (וזה די ברור שהושקע זמן לא מועט במצגת הזו).

אם היו שואלים אותי, הייתי אומר (ללא מחשבה יתרה) שהמצגת זקוקה ליותר חומר ויזואלי, ושימוש בהרבה פחות מלל. קחו את המשפטים שיכולים להתקשר לתמונה ממש טוב ושימו אותם ביחד בשקופית אחת שכוללת משפט אחד ותמונה אחת. זה יוצר אפקט הרבה יותר חזק.

ולכל מי שרוצה לשאול "אז למה אתה לא עושה עם זה משהו?" אני עונה מראש: לכל אחד מאיתנו יש דברים שנמצאים בדרגות שונות בסדר העדיפויות. ככה זה. ייתכן שעכשיו, אחרי שכתבתי על זה, אני אעשה משהו, כי אני באמת חושב שזה חשוב. מצד שני, ייתכן, ואפילו סביר יותר, שלא.

===========================================

בעקבות תגובה של איתי, והעצלנות שלי, אז לא תירגמתי, אלא צירפתי כמה קישורים לטיפים על איך בונים מצגת טובה (חומר ממש טוב):

What is good PowerPoint Design?

Gates, Jobs, & the zen aestethic

מרק אפונה מ-א-מ-ם

ביום חמישי, לקראת סוף השבוע, לקחו אותנו מהעבודה לערב של בישולים ואוכל, כדי לעשות לנו קצת טוב ונעים. לאן? ל-Spices ברח' קהילת סלוניקי 11 בתל-אביב. המקום הצפונבוני ביותר שיצא לי לראות בתקופה האחרונה, בחיי. רק לשם ההמחשה, בבניין שליד (מספר 13) היו ספא, משרד מתווכי נדל"ן, אספרסו בר, סטודיו לפילאטיס, מרפאת כירופרקטיקה (למי שנפגע מהפילאטיס), ומרפאת שיניים. ה-כ-ל באותו בניין! הרגשתי כל-כך לא שייך כשישבתי שם וחיכיתי לשאר החברים. אבל אז קלטתי את עצמי – מחובר לנגן mp3, וכותב לי תזכורות לדברים שאני רוצה לכתוב עליהם בבלוג שלי…

בקיצור, הכניסו אותנו למעין אולם קטן, שנראה כמו חדר ישיבות ענק, עם מטבח שמתאים לתכנית אירוח או בישולים. על השולחן הענקי במרכז, שלמעשה היה מורכב מכמה שולחנות מחוברים יחדיו, חיכה לכל אחד תפריט עם מתכון לכל מנה, עט, כוס יין, וכוס לשתיה קלה. התחלנו בסבב טעימות שכלל מיץ פירות יער חם (כמו פונץ' כזה), יין אדום יבש, ופוקאצ'ה (פקאצה?) משהו סוף. אחרי המתנה לבואם של כל המוזמנים, בורכנו לשלום על-ידי השפית שהייתה שם, והתחלנו. להשתעמם.

סתם. האמת היא שהשפית פשוט התחילה בסיפור ארוך על כל תלאותיה כמתלמדת אצל כל מיני שפים, שאולי השם שלהם אומר משהו לצפונבון ממוצע שגר בסביבה, אבל לי לא אמר שום דבר. הסתכלתי קצת מסביבי, וראיתי שאני לא היחיד. בקיצור – היא אולי שפית טובה, אבל לקרוא קהל היא לא יודעת.

אחרי כל זה היה סבב טעימות של כל מיני תבלינים וגרגרים, תוך כדי הסברים וטיפים. אחר כך התחלנו בקבלת הסבר לגבי המתכונים השונים, והשלב הבא היה הבישול עצמו. כולם הפשילו שרוולים, לבשו סינרים, והתחילו לקצוץ ולחתוך ולקלף. בקיצור – היה נחמד וממש טעים.

אז מה יצא מכל זה? שהכרתי מתכון חדש למרק אפונה מ-א-מ-ם. כמה מאמם? כל כך מאמם, שאפילו טרחתי והכנתי אותו בעצמי כבר ביום שבת בבוקר (דאגתי לקנות מצרכים ביום שישי). כמה מאמם? כל כך מאמם, שאשתי (הבררנית בטירוף – אוהב אותך!) אכלה ממנו שתי מנות ברצף! עד כדי כך! הגשם והקור שהיו בחוץ רק עזרו להעצים את האיכות החורפית של המרק הזה.

מרק אפונה ביתי מ-א-מ-ם

מצרכים (לסיר גדול, אני השתמשתי בסיר של 7 ליטר):

  • חצי ק"ג אפונה יבשה חצויה שהושרתה למשך לילה (בגלל זה קניתי מצרכים יום לפני) וסוננה
  • 2 בצלים קצוצים
  • 3 בטטות קלופות וחתוכות לקוביות גדולות
  • שורש סלרי קלוף וחתוך לקוביות
  • שורש פטרוזיליה קלוף וחתוך לקוביות
  • גבעולי הסלרי שטופים וקצוצים
  • זר פטרוזיליה שטוף וקצוץ
  • 3 שיני שום פרוסות
  • מלח ופלפל
  • כף כמון
  • כף פפריקה מרוקאית
  • 4 כפות אבקת מרק
  • מעט שמן זית לטיגון

אופן ההכנה:

יוצקים את שמן הזית לקרקעית הסיר ולאחר שהתחמם, שופכים את הבטטות, הבצל והשורשים, ומטגנים למשך כ-10 דקות. להוסיף את האפונה, ולהוסיף מים רותחים. להביא לרתיחה נוספת, ולהוסיף את גבעולי הסלרי והשום. לתבל בכל התבלינים חוץ מאבקת המרק.

לבשל בסיר מכוסה על להבה נמוכה עד להתרככות הבטטות והאפונה (הם מתחילים להתפרק בשלב הזה). מדובר בכשעתיים וחצי. מי שרוצה יכול להשתמש בסיר לחץ לזירוז העניין, רק שיותר קשה לפתוח מכסה כדי לבדוק מה קורה. במקרה כזה, לתת להתבשל על להבה נמוכה, ופשוט לכבות אותה ברגע שהסיר שורק. כשאפשר לפתוח את המכסה, אפשר להמשיך עם הבישול על להבה נמוכה.

לאחר התרככות, אפשר לתקן טעמים במידת הצורך, להוסיף את הפטרוזיליה הקצוצה ואת אבקת המרק.

מומלץ להגיש עם בצק אפוי פריך כלשהו (בגט קלוי, פוקאצ'ה קלויה, לחם שחור קלוי, מה שבא לכם, העיקר קלוי).

בתיאבון!

גועל נפש

אין, פשוט אין ביטוי אחר שיכול לתאר את התחושה של כניסה לתא השירותים במקום העבודה, והגילוי המחריד שיש אנשים שפשוט לא טורחים להרים את מושב האסלה כשהם "מטילים את מימיהם".

פיחס.