הארי פוטר, אבל קצת אחרת

אני רוצה שיהיה משהו ברור – אני נהנה מלקרוא את סדרת הספרים הזו, אבל אני לא מחשיב את עצמי כמעריץ. כן, צפיתי בכל הסרטים, אבל בואו נודה בזה – קשה לי להאמין שיש מי שקרא את הספרים ולא ראה את הסרטים. האם אני אקרא את כל הסדרה שוב? יכול להיות, אבל קשה לי להאמין. אני מעדיף לקרוא מחדש את סדרת אמבר, או חולית (שכבר קראתי לפחות שלוש פעמים. את שתיהן).

אשתי, לעומת זאת, באמת משוגעת על העסק הזה. היא כבר קראה את הסדרה כולה פעמיים לפחות, ולפני שיצא הספר האחרון, היא קראה את זה שלפניו עוד פעם, רק כדי להיות מעודכנת לגמרי לגבי כל העלילה. כשיצא הספר האחרון, היא לא יכלה להתאפק עד שיצא התרגום בעברית (כל הקודמים שיש לה הם בעברית) ורכשה אותו. הבעיה שלה היתה שבקצב שהיא קוראת את הספר, היא כנראה לא תסיים אותו אפילו עד שיצא התרגום בעברית… מה לעשות, יש אנשים שלא מסתדרים עם אנגלית כמוני…

מה עושים? משכנעים את הבעל להצטרף לחויה. הרעיון הכללי היה שאני אקרא את הספר בקול. בהתחלה חשבתי שהיא התחרפנה לגמרי. מה קרה לך? השתגעת לגמרי! לקרוא את הספר העבה הזה בקול?!

אבל, אחרי כמה מסעות שכנוע, נכנעתי. לעצמי אמרתי שבכל מקרה תיכננתי לקרוא את הספר, אז למה לא עכשיו? ואם זה עושה טוב לאשה, אז מה יכול להיות נורא כל כך? וחוץ מזה, הילד ירצה שאעשה את זה בשבילו בעוד שנה שנתיים, אז למה לא להתאמן על זה כבר עכשיו?

וכך יצא שכל ערב בשבועיים האחרונים, לאחר שהקטנצ'יק הלך לישון, התיישבנו לנו בסלון, כשהספר עב-הכרס נח על הכרס שלי (וחצי אבטיח עסיסי חתוך לקוביות בקערה בהישג-יד), וצללנו לתוך עולמה של רולינג…

אני חושב שהחויה היתה יחידה במינה… אני לא יודע לכמה מכם יצא להקריא ספר שלם (ובאורך כזה) בקול, אבל זה שונה מקריאה לעצמך. אני מודע לכך שבהחלט ייתכן שההורים שביניכם כבר הקריאו לילדים שלהם סיפורים לפני השינה, אבל אני מתאר לעצמי שמדובר בסיפורים שהם קצרים יחסית ובעלי מוטיבים פשוטים למדי, לא משהו בסגנון כזה…

גיליתי שיש שני הבדלים עיקריים בין קריאה עצמית לקריאה בקול בשביל אחרים:

הבדל ראשון הוא שלא ניתן לקרוא מהר. כשאני קורא לעצמי, אני קורא מאוד מהר, "ומדלג על מילים", כי אני מבין את משמעות המשפט, ועובר הלאה. כשקוראים בקול, לא ניתן לדלג – כל מילה צריכה להיהגות – וזה מאט את הקצב. נקודה משמעותה הפוגה. מעבר פסקה משמעותו שינוי קצב. הפיסוק משחק תפקיד משמעותי מאוד בדגש שניתן על כל מילה וחלק מהמשפט. מצד שני, בקטעים האינטנסיביים (קרבות, גילויים מרעישים וכדומה) גיליתי שגם קצב הקריאה מתגבר, ועדיין הדיבור חייב להיות (ואכן נותר) ברור וקליט.

הבדל שני הוא שפתאום גיליתי את עצמי נכנס לדמויות שאת מילותיהן אני מקריא. הקול שלי השתנה כדי להביע יותר טוב את הדמויות, במיוחד וולדמורט, עם הקול הקצת-גבוה ומתנשא, קריצ'ר, הגובלינים, האגריד, פלור עם המבטא הצרפתי שלה, כמעט כל דמות קיבלה קול שהוא קצת שונה מקול המספר (שהיה קולי הרגיל). בחלק מהדמויות אפילו השתדלתי שזה יהיה דומה לקול שלהם בסרטים – הבחירות שביצעו המלהקים, ברוב המקרים, מאוד תואמת למה שדמיינתי כשקראתי את הספרים הראשונים… לאט לאט גיליתי שאני גם מוסיף הבעות פנים, ותנועות ידיים על מנת להדגיש דברים מסויימים. זה היה… …מרענן. קצת כמו לשחק בתאטרון.

אני יכול לומר שזו חויה מאוד ייחודית, אבל נראה לי שזו לא תהיה היחידה. מאוד נהניתי מזה. יחד עם זאת, זה מאוד מתיש. אתם בטח מכירים את התופעה של קריאת ספר בערב, כשלאחר זמן מסוים אתה מגלה שנרדמת, ואת זה אתה מגלה רק בגלל שהאחיזה שלך בספר התרופפה והוא נופל בחבטה על גשר האף. זה גם שופך הרבה אור על העבודה שעושים כל אותם מספרי סיפורים קצרים שאני מוריד מפודקאסטים. זו לא עבודה קלה – לקרוא בקול…

אז זהו… זה מה שהעסיק אותי כמעט כל ערב בשבועיים האחרונים. היה נחמד. אם לא קראתם סיפור (של ממש, לא שיר ערש) בקול אף פעם, נסו זאת בעצמכם מתישהו. אני די בטוח שתגלו דברים חדשים על עצמכם.

שבוע טוב!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s