דרך NOTCOT הגעתי לקליפ המהפנט והמקסים הזה. מדובר באנימציה של יאנים פויג עבור שיר בשם I live on the moon של להקה בשם kwoon.

אני לא שם פה סרטון יוטוב או משהו כזה כי זה פשוט עלבון לקליפ. עדיף שתורידו אותו מפה, ותודו לי אחר כך.

אני רוצה שיהיה משהו ברור – אני נהנה מלקרוא את סדרת הספרים הזו, אבל אני לא מחשיב את עצמי כמעריץ. כן, צפיתי בכל הסרטים, אבל בואו נודה בזה – קשה לי להאמין שיש מי שקרא את הספרים ולא ראה את הסרטים. האם אני אקרא את כל הסדרה שוב? יכול להיות, אבל קשה לי להאמין. אני מעדיף לקרוא מחדש את סדרת אמבר, או חולית (שכבר קראתי לפחות שלוש פעמים. את שתיהן).

אשתי, לעומת זאת, באמת משוגעת על העסק הזה. היא כבר קראה את הסדרה כולה פעמיים לפחות, ולפני שיצא הספר האחרון, היא קראה את זה שלפניו עוד פעם, רק כדי להיות מעודכנת לגמרי לגבי כל העלילה. כשיצא הספר האחרון, היא לא יכלה להתאפק עד שיצא התרגום בעברית (כל הקודמים שיש לה הם בעברית) ורכשה אותו. הבעיה שלה היתה שבקצב שהיא קוראת את הספר, היא כנראה לא תסיים אותו אפילו עד שיצא התרגום בעברית… מה לעשות, יש אנשים שלא מסתדרים עם אנגלית כמוני…

מה עושים? משכנעים את הבעל להצטרף לחויה. הרעיון הכללי היה שאני אקרא את הספר בקול. בהתחלה חשבתי שהיא התחרפנה לגמרי. מה קרה לך? השתגעת לגמרי! לקרוא את הספר העבה הזה בקול?!

אבל, אחרי כמה מסעות שכנוע, נכנעתי. לעצמי אמרתי שבכל מקרה תיכננתי לקרוא את הספר, אז למה לא עכשיו? ואם זה עושה טוב לאשה, אז מה יכול להיות נורא כל כך? וחוץ מזה, הילד ירצה שאעשה את זה בשבילו בעוד שנה שנתיים, אז למה לא להתאמן על זה כבר עכשיו?

וכך יצא שכל ערב בשבועיים האחרונים, לאחר שהקטנצ'יק הלך לישון, התיישבנו לנו בסלון, כשהספר עב-הכרס נח על הכרס שלי (וחצי אבטיח עסיסי חתוך לקוביות בקערה בהישג-יד), וצללנו לתוך עולמה של רולינג…

אני חושב שהחויה היתה יחידה במינה… אני לא יודע לכמה מכם יצא להקריא ספר שלם (ובאורך כזה) בקול, אבל זה שונה מקריאה לעצמך. אני מודע לכך שבהחלט ייתכן שההורים שביניכם כבר הקריאו לילדים שלהם סיפורים לפני השינה, אבל אני מתאר לעצמי שמדובר בסיפורים שהם קצרים יחסית ובעלי מוטיבים פשוטים למדי, לא משהו בסגנון כזה…

גיליתי שיש שני הבדלים עיקריים בין קריאה עצמית לקריאה בקול בשביל אחרים:

הבדל ראשון הוא שלא ניתן לקרוא מהר. כשאני קורא לעצמי, אני קורא מאוד מהר, "ומדלג על מילים", כי אני מבין את משמעות המשפט, ועובר הלאה. כשקוראים בקול, לא ניתן לדלג – כל מילה צריכה להיהגות – וזה מאט את הקצב. נקודה משמעותה הפוגה. מעבר פסקה משמעותו שינוי קצב. הפיסוק משחק תפקיד משמעותי מאוד בדגש שניתן על כל מילה וחלק מהמשפט. מצד שני, בקטעים האינטנסיביים (קרבות, גילויים מרעישים וכדומה) גיליתי שגם קצב הקריאה מתגבר, ועדיין הדיבור חייב להיות (ואכן נותר) ברור וקליט.

הבדל שני הוא שפתאום גיליתי את עצמי נכנס לדמויות שאת מילותיהן אני מקריא. הקול שלי השתנה כדי להביע יותר טוב את הדמויות, במיוחד וולדמורט, עם הקול הקצת-גבוה ומתנשא, קריצ'ר, הגובלינים, האגריד, פלור עם המבטא הצרפתי שלה, כמעט כל דמות קיבלה קול שהוא קצת שונה מקול המספר (שהיה קולי הרגיל). בחלק מהדמויות אפילו השתדלתי שזה יהיה דומה לקול שלהם בסרטים – הבחירות שביצעו המלהקים, ברוב המקרים, מאוד תואמת למה שדמיינתי כשקראתי את הספרים הראשונים… לאט לאט גיליתי שאני גם מוסיף הבעות פנים, ותנועות ידיים על מנת להדגיש דברים מסויימים. זה היה… …מרענן. קצת כמו לשחק בתאטרון.

אני יכול לומר שזו חויה מאוד ייחודית, אבל נראה לי שזו לא תהיה היחידה. מאוד נהניתי מזה. יחד עם זאת, זה מאוד מתיש. אתם בטח מכירים את התופעה של קריאת ספר בערב, כשלאחר זמן מסוים אתה מגלה שנרדמת, ואת זה אתה מגלה רק בגלל שהאחיזה שלך בספר התרופפה והוא נופל בחבטה על גשר האף. זה גם שופך הרבה אור על העבודה שעושים כל אותם מספרי סיפורים קצרים שאני מוריד מפודקאסטים. זו לא עבודה קלה – לקרוא בקול…

אז זהו… זה מה שהעסיק אותי כמעט כל ערב בשבועיים האחרונים. היה נחמד. אם לא קראתם סיפור (של ממש, לא שיר ערש) בקול אף פעם, נסו זאת בעצמכם מתישהו. אני די בטוח שתגלו דברים חדשים על עצמכם.

שבוע טוב!

אחותי הקטנה (בת 19), הלכה אתמול לעשות קעקוע. עד כמה שידוע לי, זה הקעקוע השני שלה. הקעקוע הישן יותר הוא אינטרפרטציה שלה בסגנון סאות' פארק. קעקוע חביב למדי. אבל הפעם היא הלכה לעשות רצועת קעקוע על הזרוע. של פרחים, לא פחות.

עם כל הכבוד, והבנה של זכותו של כל אחד לעשות בגופו מה שהוא רוצה, ממש לא ברור לי מה המשיכה הגדולה. למה לשלם 600 ש"ח בשביל צלקת צבעונית? לא חבל? ומה קורה אם העסק מתפקשש? מה קורה אם יום אחד קמים ומגלים שלא אוהבים את הקעקוע? אני יודע שיש טיפולים שמאפשרים להסיר כאלה דברים, אבל זה יקר, לא?

תראו, אני מבין את האמנות שבקעקוע, אבל רק כשמדובר בקעקוע שהוא אחד מהבאים:

• שהוא יחיד במינו בעולם.
• שהוא מנצל את תכונות המדיום. כלומר, לא ניתן לעשות אותו הדבר על משהו שהוא לא גוף אנושי ולקבל את אותו אפקט.
• שיש לו משמעות סמלית עמוקה (קעקועי יאקוזה, למשל).

מעבר לזה, זה נראה לי פשוט מיותר. האמת היא שבעבר גם אני חשבתי לעשות קעקוע. למזלי, קרן (שיש לה שניים) אמרה לי לחכות עם זה. החשק עבר לי. היום אני כבר לא רוצה קעקוע בכלל. אפילו לא מסוגל לחשוב על זה.

…מצד שני, רצועת פרחים על הזרוע זה עדיף בהרבה על זה, לא?

אחות שלי, אני עדיין אוהב אותך!

[דרך: myextralife]

ביקרתי היום במשרדיה של חברת השקעות כלשהי. לא משנה למה, וגם לא משנה איזו. הגעתי כרבע שעה לפני מועד הפגישה המתוכנן, ונאלצתי להמתין. בקבלה יש שתי כורסאות בלבד (נוחות יחסית), ושתיהן פונות לקיר שעליו תלוי מסך LCD מרשים. אני מניח שהם לא מצפים שאנשים יבלו שם הרבה זמן (הרי זמן שווה כסף). אבל מה קורה למי שכן? מסתבר שלזה לא ניתנה מספיק מחשבה, כי עבור מי שממתין מצפה סבל של ממש…

המסך המרשים (הלוואי עלי) הקרין שוב ושוב את אותה פרסומת של 30 שניות שמפרסמת את החברה בערוצי הטלויזיה. אותה פרסומת – שוב ושוב.

ושוב.

ושוב.

ואם זה לא הספיק, אז הנה רצף נוסף.

החלק הנורא ביותר הוא שהפרסומת עצמה היא כזו שהעברת המסר מתבססת על שימוש משמעותי בקול. תנחשו מה היה הווליום? נכון. מושתק לגמרי. אז הפרסומת גם מפספסת את כל הפואנטה.

אני לא מבין אתכם. יש לכם קהל שבוי. מי שיושב שם לא עומד ללכת לאנשהו. המסך גדול מספיק כדי שלא ניתן להתעלם ממנו. למה להקרין את אותה פרסומת שוב ושוב ושוב ושוב…? לא עדיף לנצל את זה בשביל להציג אניפורמציה של ממש על הארגון שלכם? למה לי להשקיע אצלכם? אולי קצת יותר חומר ענייני במקום מה שאתם מפציצים איתו בטלויזיה?

פשוט פספוס..