ביתילי – חויית שירות גרוע

הערה קטנה – הטקסט הזה יושב אצלי בטיוטות מזה תקופה לא קצרה. ייתכן וביתילי השתפרו מאז, וייתכן שלא.

===

קנינו סט ספות בביתילי (לא זול שם). אחרי תקופה מסוימת של שימוש, גילינו תפרים שנפרמו בחיבור שבין שתי הכריות גב. כלומר, איכות הייצור לא משהו בהתחשב במחיר שהם דורשים. טוב, לפחות אחריות עדיין יש.התקשרנו כדי שיביאו מישהו להסתכל על זה ולתקן את זה. אמרו לנו שהמתקן יתאם איתנו. התקשר אלינו מישהו בשם יהודה שקבע ליום רביעי בין 16-18. אמרנו לו שיש לנו אירוע משפחתי ביום חמישי, וזה חייב להסתדר עד אז. אמר לנו שאין בעיה. כשאשתי התקשרה אליו ביום המיועד, בשעה 12, כדי לוודא הגעה, הוא אמר שלא מסתדר לו. ניחא. פעם ראשונה, נחליק.סיכמנו שיגיע בין 20-21 בערב של אותו יום. בשעה 20:30 אשתי התקשרה שוב כדי לשאול מתי הוא מגיע. הוא אמר שלא יוכל להגיע.גם לא הודיע וגם לא הגיע. יום שלם שפשוט נזרק לאבדון.כדי להוסיף חטא על פשע, הוא גם לא הסכים לקבוע איתנו למחרת על הבוקר, אלא רק אם נתקשר לבוס שלו ב-6:30 כשיהיה במפעל והוא יאשר לו להגיע. רק אז הוא יהיה מוכן לבוא (עושה לנו טובה!). אז זה מה שעשינו. רק שהבוס שלו חטף כמה צעקות על הבוקר.

כאשר סוף סוף הגיע לתקן את הספות (באותו יום בבוקר) הוא התחיל לברבר ואמר איזה חרא של מוצרים יש לחברה הזו, ושאנשים סתם מוציאים כסף על המוצרים שלהם. ביתילי – זה האיש שמייצג אתכם.

בסוף זה לא נגמר בזה – היו צריכים לקחת את הספה לתיקון במפעל. ומה הדובדבן שעל הקצפת? כשבאו לקחת אותה, כמעט ולקחו את הספה הלא-נכונה.

בסופו של דבר, הספה חזרה, התיקון בוצע (לא בצורה מושלמת, יש לציין) ואנחנו יותר לא קונים בביתילי.

===

אני חושב שצריכים לחוקק חוק – מרגע שבעל עסק (שמחייב על שעות עבודה) לא עומד בזמנים שקבע עם הלקוח, זמן הלקוח מתחיל לעלות לבעל העסק כסף. לדוגמא, נניח שקבעו איתי הגעה של טכנאי בין השעות 10-12. הטכנאי הגיע ב-13, וסיים את עבודתו ב-13:30. בחישוב פשוט – מתוך שעתיים עבודה, מקזזים שעה וחצי – זה מה שנגזל מהזמן שלי.

ביקורת צימר – פרח של צימר בקצרין

קצר ולעניין:

עלות – 350 ש"ח במזומן, למרות שאת פרטי כרטיס האשראי לקחו מראש כשהזמנו את המקום. מזל שהיה לי מזומן.

מחיצת זכוכית בין הפנים לחוץ בדרך לאמבטיה מחדר השינה. אם הילד של בעלי המקום "סקרן" אז יש לו מאיפה ללמוד.

הבעלים לא היו בבוקר כדי לסגור חשבון. סתם התעכבנו ביציאה לדרך.

אז מה אם לא באנו בשיא העונה?

ארגון המחשב ותכנותו

הכותרת של הרשומה הזו היא שמו של הקורס האקדמי שאת הציון לבחינה שלו קיבלתי לא מזמן. ציון עובר. בול. וזו היתה הפעם הרביעית שעשיתי את הבחינה הזו. זה אומר שנרשמתי ועשיתי את הקורס הזה פעמיים. כולל מטלות.

מדובר בקורס שנתח לא מבוטל ממנו מתעסק בתכנות באסמבלי, ואני יכול לומר לכם דבר אחד: הספרים של האוניברסיטה הפתוחה פשוט גרועים. חד וחלק.

ניסיתי. באמת שניסיתי ללמוד את החומר מתוך הספרים, ופשוט לא הצלחתי לאגד את כל החומר שיש בהם למקשה אחת שתהיה לי ברורה. הדוגמאות לא ברורות. אין רצף מחשבתי ברור. הכל דחוס לפרקים קצרצרים. נורא. פשוט נורא.

אז לבחינה האחרונה פשוט ישבתי וחיפשתי ספרים מומלצים ללימוד אסמבלי, ומצאתי אחד. הוא ישן יחסית, אבל התאים לי מאוד כי הוא מתמקד בטורבו אסמבלר של בורלנד (הכלי שבו משתמשים בקורס). בסופו של דבר, העובדה היא שהספר הזה הצליח ללמד אותי את מה ששני קורסים, שני מרצים והמון חיפושים באינטרנט לא הצליחו.

שם הספר הוא Mastering Turbo Assembler, Second Edition והוא נכתב על-ידי Tom Swan, בהוצאת Sams Publishing.

המלצתי השניה היא לא לקחת את הקורס הזה, לפחות עד שהחלק של התכנות יועבר לפורמט שאינו מגביל מבחינת מערכת ההפעלה וסביבת הפיתוח. ברגע שזה יקרה, אז הנה המקום המתאים לבקר בו.

למה אתה לא מעדכן את הבלוג?

(יש לקרוא את הכותרת בקול מאנפף ומנדנד)

ומה התשובה? כי אין לי זמן. בחיי. עבר חודש מאז שהתחלתי לעבוד במטהקפה, ואת רוב הזמן הזה ביליתי בביצוע מטלות שקשורות לעבודה, או בבילוי עם המשפחה. לכתוב בבלוג? פחחחח. הלוואי.

אבל הנה, סוף סוף הצלחתי להתארגן ולהתאפס על שגרה כלשהי, והצלחתי למצוא את הזמן לכתוב.

אז מה חדש?

פיתוח תוכנה זה לא שירות לקוחות

אם יש משהו שאני ממש אוהב בעבודה החדשה, זה שיש הגדרה חדה וברורה מתי התוצר שלך אמור להיות מופץ ללקוח. קובעים תאריך יעד, וכולם (ממש כולם) מחוייבים לספק את הסחורה בתאריך הזה.

מה היה לי לפני זה? דמיינו לעצמכם שקובעים לי תאריך שבו אני מתחיל קורס הכשרה לנציגים חדשים. אני נערך לתאריך מסויים, משפר מערכים מפעם קודמת, מזמן כיתות (וזוהי מלחמה לא קטנה כשאתה לא היחיד שמעביר קורסים). שבוע לפני הקורס הכל כבר כמעט מוכן, אבל עכשיו באים אליך ואומרים לך שהקורס נדחה בשבוע (במקרה הטוב. במקרה הרע, הוא מוקדם בשבוע!). עכשיו, לך תמצא כיתות פנויות, שלא לדבר שזה הורס את כל התכניות שהיו לך לאותו שבוע שנדרס – אולי תיכננת הדרכות, ועכשיו צריך להזיז גם אותן…

עכשיו תארו לעצמכם שהסצנה הזו חוזרת על עצמה כל חודשיים. לא הייתם מתחרפנים?

אז עבר חודש, ואני כבר משתלב באופן מלא כמעט לגמרי בתהליכי הפיתוח, ואני ממש נהנה. האנשים שאיתם אני עובד הם באמת אחלה, ואני לומד המון, ומגלה שאני גם עדיין זוכר חלק גדול מהדברים שעסקתי בהם לפני 7 שנים, ושלמזלי, העקרונות הבסיסיים לא משתנים.

אני לא בכושר (אבל זה לא חדש)

אפשר לומר שבחודש האחרון מישהו בא ושפך דלי של מים צוננים על ראשי. הבנתי שאני חייב להוריד במשקל – לפחות 4 קילו. הדרך לא כל כך חשובה – מכון כושר, שאיבת שומן, או דיאטת רצח, אבל אני חייב להוריד אותם. אתם יודעים מה? הגיע הזמן. ראיתי פה הזדמנות לעשות ולפעול בכיוון שעליו חשבתי זה מכבר – אופניים.

קניתי אופני הרים (מהסוג האיכותי, לא פושטיות), קסדה, כפפות, מכנסי רכיבה (אשתי מסכימה איתי שזה סקסי) ונצנצים. קבעתי לוז שבועי, והתחלתי.

המסקנה הראשונה שהגעתי אליה היא שאני לא בכושר. ממש לא בכושר. הסשן הראשון שלי (מחנות האופניים אל הבית שלי) פשוט גמר אותי. אבל עכשיו, אחרי שבוע, אני יכול לומר שמרגישים בהבדל. הוא אמנם לא משמעותי, אבל זה מורגש. וזה כיף. אני ממש נהנה מזה. אני מחכה בקוצר רוח לכל יציאה לרכיבה.

אני מתחיל להבין את המכורים לעניין. גם בתחום הזה, יש גאדג'טים, רולס רויסים, ומה לא. הקטע הוא שאתה תמיד יכול לומר שזה למטרה טובה, מה שאי אפשר לומר על iPhone או על למבורגיני (לא, אי אפשר. אל תנסו לשכנע אותי אפילו). האמת היא שגם אני כבר פוזל לכל מיני דברים שעדיין לא רכשתי (שמתם לב ל"עדיין"?). תרמיל גב "נושם", למשל. משאבה. מד מרחק (שבא בחינם אם קונים מכשיר GPS!). יש עוד הרבה דוגמאות, והמזומן מוגבל.

אני ממש מחכה לראות מה יהיה בעוד שלושה שבועות. רק המחשבה על כך שירידה בארבע קילו היא ברת-השגה בפרק זמן של חודש גורמת לי לתחושת עילאיות. אתם יודעים מתי אני אדע שזה באמת עובד? כשאבוא לביקור במקום העבודה הקודם, ואנשים יסתכלו עליי בעיניים שיוצאות ממקומן, או שלא יזהו אותי בכלל (למרות שלזה יכולה להיות סיבה נוספת, פחות נעימה).

אבל היי, העיקר שאני נהנה, לא?

שכונה על גלגלים

לא יכול להיות שהכל טוב, נכון? נכון. הגענו לנקודה האפלה בכל העסק. מכיוון שאני גר בראשון לציון, והעבודה שלי נמצאת במגדל שלום בתל-אביב, הדרך ה"עדיפה" להגיע היא על-ידי תחבורה ציבורית, ועדיף עם כמה שפחות מעבר בין אמצעי אחד לאחר. יש כזה דבר, והוא נקרא קו 19 של דן. הקו הזה עובר דרך בת-ים וחולון, והוא מועד לדרומה של תל-אביב, כך שאתם יכולים לדמיין לעצמכם את המגוון הדמוגרפי שיוצא לי לחוות בבוקר ובערב. יצא לי להשתמש בעבר בשירותיו של קו זה – לפני כ-9 שנים. זה מדהים כמה יכול להשתנות בזמן הזה.

אם יש דבר אחד שמציק לי יותר מהכל, זה המכשירים הסלולרים. במיוחד אלו שיש להם ספיקר. אפילו השטן יושב איפה שהוא יושב (או מרחף?) ולא מאמין איך יצרני המכשירים האלה הצליחו להתעלות עליו בהמצאה הזו. זוועה. כבר יצא לי לחוות לפחות שלושה מקרים כאלה (את השלושה האלה אני זוכר במיוחד). זה מעניין שתמיד מדובר במוזיקה מזרחית או טראנסית שבוקעת מהטרנזיס… אה… טלפון. נכון שזה כמו לחזור 40 שנה אחורה? לטרנזיסטורים הקטנים האלה שהיו משמיעים רק במונו?

הקטע הוא שזה ברור שזה מציק לכולם (לפחות לאלה מבין הנוסעים שממש עובדים למחייתם), וגם לנהג. אבל מה? במקום שהנהג יעמיד את הנוסע במקומו, הוא מפעיל את הרדיו שלו, ומתחיל בתחרות עם הנוסע. אהההההה!!!!!! עכשיו מצד אחד אני שומע את זהבה בן, ומצד שני את הפלייליסט של גלגלצ! לעזאזל! נראה שפשוט כדאי להחזיר את המאבטחים לתחבורה הציבורית, רק לייעוד חדש.
בכלל, אני חושב שאין שום סיבה שבאוטובוסים יהיה רדיו. ואם יש, אז שיהיה מכוון לגל השקט, ללא יכולת להעביר תחנה. אחרת, אני מזמין את אקו"ם או אלי"ס או מה ששמם לא יהיה, לתבוע את דן על השמעה בציבור של חומרים המוגנים בזכויות יוצרים. כנ"ל גם את בעלי המכשירים הסלולרים האלה.

בעיה אחרת שיש היא עם האנשים שמדברים בקולי קולות. במיוחד אלה שיושבים מאחוריך, ומתכופפים קדימה כדי שלא ישמעו אותם (???), מה שרק מקרב את פיהם לאוזן שלך באופן מטריד למדי. והשיחה עדיין מתנהלת בקולי קולות. לאלה כבר יצא לי להעיר כמה פעמים. אני משתדל לבחור את הקרבות שלי נכון, כדי לא למצוא חורים שותתי דם בגופי לאחר מכן (חוב"תים, מה לעשות), אבל הנה מקבץ של כמה הערות שיצא לי לפזר:

  • אתה רוצה לדבר גם עם אשתי?! כי היא שומעת אותך יופי! (מה שהוביל לתנועת שלילה מהירה של הראש ולשקט יחסי עד לסיום הנסיעה)
  • תגידי לי, באיזו תחנה את יורדת? אה, ראשון? טוב (מאוכזב כזה). מה? סתם, פשוט רציתי לדעת כמה זמן נשאר לי לשמוע אותך מבלבלת לי ת'שכל! (דממה עד סוף הנסיעה. היא עברה למושב האחרון באוטובוס.)
  • תגידי לה שהיא צודקת! מה פתאום הוא מפיל עליה את זה?! (לפרחה שמייעצת לחברתה איך להתמודד עם הבעל המעפן מבלי להתגרש. שוב – שקט יחסי עד לסיום הנסיעה).

אולי בעתיד אציין פה עוד כמה פנינים. בשלב מסויים חשבתי אפילו לעברת את הכרטיסים האלה. שתי הבעיות העיקריות שלי לביצוע של זה הוא זמן, כסף (להדפסה), ואומץ.

אחחח… הקתרזיס…

זה היה ממש טוב. אני צריך לכתוב יותר. חבל שהפסקתי לעשן, הייתי מעשן אחת עכשיו…

לכבוד השנה החדשה

סופה של שנה – סופו של עידן

כן, הפוסט הזה יוצא קצת מאוחר, ולכן אני מנסה לדחוס בו כמה דברים ביחד. פשוט קרו לי המון דברים בחודש האחרון, ורק עכשיו הספקתי לסיים את הרשומה הזו.

נתחיל בדבר הראשון – בערב ראש השנה חל היום האחרון שלי בעבודה שלי בבזק בינלאומי. שש וחצי שנים עבדתי שם. זה המון. לפי מה אני קובע? לפי מספר האגפים והמחלקות שעברתי אצלם כדי להגיד להתראות לאנשים שאני מכיר.

במהלך התקופה הזו הספקתי לכהן בארבעה תפקידים, כשהחצי הראשון של היה בעיקר כחלק ממוקד התמיכה, והחצי השני היה כחלק מצוות ההדרכה. חלק גדול מהאנשים שהתחילו לעבוד איתי במוקד התפרסו והשתרשו בכל מיני עמדות בארגון. זה הופך את חווית העבודה בארגון למשהו מאוד אישי, ונותן אופי מאוד משפחתי למקום העבודה (כולם מכירים את כולם).

זו היתה תקופה כיפית, לימודית ומעשירה. למדתי המון, הן על העולם העסקי, והן על עצמי. למדתי איך דברים צריכים להתבצע, וגם איך עדיף שלא ייתבצעו.

את התודה שלי לכל מי שעבד איתי כבר אמרתי (מכתב הפרידה המלא שמור במערכת). מספיק לומר שהעליתי את הסף למכתבי פרידה בבזק בינלאומי. כעת נותרה לי התחייבות אחת.

במהלך שלוש וחצי השנים האחרונות תיפקדתי כמדריך ומפתח מערכי הדרכה בצוות ההדרכה. לאורך כל התקופה, מי שניהלה את הצוות היתה אורית אלקין. אמרתי את זה כבר בכמה מקומות, ועכשיו אני אומר זאת כאן: אורית היא הבוס הכי טוב שהיה לי עד היום (ועברתי כמה). אני אתגעגע אליה – לעידודים, למחמאות שחילקה, לאופן המקסים ושובה-לב שבו הייתה שוכחת משהו בכל מקום שבו התיישבה (בדרך כלל פלאפון), לאכפתיות, לגאווה והדאגה האמהית כלפי הצוות שהובילה. אורית, אני מאחל לך הצלחה בכל אשר תפני, ושתקבלי את ההכרה המלאה לה את ראויה בעקבות השינויים העתידיים לעבור על הצוות בקרוב.

שנה חדשה – התחלה חדשה

לכל מי ששאל אותי "מה קורה עם עבודה חדשה?", אמרתי שאני לא דואג יותר מדי. אני מכיר את עצמי מספיק טוב. והנה, לא הספקתי אפילו לומר "דמי אבטלה" וכבר מצאתי מקום עבודה חדש. בשמחה ובהתרגשות אני מצטרף בקרוב (אחרי חג הסוכות) לאנשים המוכשרים ב-metacafe. מה שאומר שאני הולך להיות שכן של יוחאי. הולך להיות מעניין…

גמר חתימה טובה

האמת היא שאני די אפיקורסי בכל הנושא של יום כיפור. הצום עצמו זה משהו שאני עושה עקב הרומאיות שבדבר. בסופו של דבר, אם אני מרגיש שהרעב גורם לי לראות דברים שהם לא באמת שם (מעבר לנורמה), אני אוכל. שתיה זה משהו שאני לא מוותר עליו בכל מקרה. יחד עם זאת, אני מאמין שיש ביום הזה מנהגים ראויים, וטוב שייעשו לפחות ביום זה בשנה, אם לא במהלך כל השנה (תפילה בבית הכנסת עם המון שלא צחצח את שיניו ולא אכל כלום ביממה האחרונה זה לא אחד מהם).

אם יש משהו שאני יכול לומר על עצמי בלב שלם, זה שאני לעולם לא פוגע במישהו בכוונה. זה פשוט לא באופי שלי. אז, אם יש מישהו שבשנה האחרונה פגעתי בו, ולא ידעתי מזה, אני מתנצל. באמת.

כל סוף הוא התחלה חדשה

חשבתי שעכשיו יהיו לי שלושה חודשים של אבטלה בבית, עם הילד. זה לא שזה נורא כל-כך. אני יכול לומר שבשבוע שיצא לי לשמש כעקרת בית נהניתי מאוד מהבילוי השוטף איתו. נראה לי שמעבר לתצורה שבה אבא חוזר רק בערב הביתה תהיה קשה לשנינו. היה רק קטע אחד שהייתי צריך איזה כמה שעות של חופש – ואז ביקשתי מאשתי שתיקח אותו ותלך להורים שלה. את הזמן שלי לבד ביליתי בסשן פרוע של BioShock. כן, אני יודע – ממש משולח רסן. אחלה משחק, למי שמעוניין לדעת.

בכל אופן, מסתבר שהמציאות חשבה אחרת, וכעת נותר לי שבוע כדי לנצל את עודף הזמן היקר שלי (יש דבר כזה?) עם המשפחה.

אז, לכל קוראיי, מכריי, וידידיי – אני מאחל לכם גמר חתימה טובה, ושנה מלאה בפוריות, עשייה, הצלחות, שלווה ושלום. מי ייתן ונשיג את כל שליבנו חפץ, ושאני אמצא דרכים פחות מליציות כדי לומר את אשר בליבי.

אמן.

באיחור לא אופנתי

Blog Day 2007

הגיע תורי להציג את החמישה שלי במסגרת פוסט של BlogDay. אצלי זה הפך ל-BlogWeek. לא נורא. להתכונן למבחן באסמבלי זה חשוב יותר. קצת יותר. גם יום ההולדת הראשון של הילד הראשון זה משהו שדורש תשומת לב, לא? התאריך היה 29/8. כן, 5 ימים אחרי יום ההולדת שלי. חסכוני, הילד. כולה בן שנה.

קשה. קשה לבחור רק חמישה. רציתי לבחור כאלו שאולי אנשים פחות מכירים (הרי זו המטרה של כל היום המזורגג הזה, לא?). תהנו.

  1. גם אבא יש רק אחד – אין מה לעשות. אחרי שנולד לך ילד, הדברים האלה מדברים אליך. לכל מי שהורה בהווה או בעתיד, זהו בלוג חובה.
  2. תומר אפק – בחור שהשתתף בקורס הכשרה שהעברתי לא מזמן. הוא אומר שהוא גילה מחדש את הרשת בזכותי, ופתח עכשיו בלוג חדש. באופן אישי אני יכול לומר שמדובר בבחור עם שכל חד, משעשע, וכיפי. אני אשמח לראות אותו כותב באופן קבוע, כי נראה לי שברגע שימצא את הכיוון שלו, יהיה מעניין מאוד לקרוא את הבלוג שלו. תנו לו בתיגבוב, ותראו לו ששווה לו להמשיך ולא להיתקע.
  3. חבצואל היבוסי – למרות שהוא מופיע אצלי בצד, איפשהו, נראה לי שלא הרבה מכירים את הכתיבה שלו. חנן אהב (אופס, עוד בלוג שאני קורא שורבב לכאן. אבל בואו נודה בזה, מי לא קורא אותו?). אני בטוח שגם אתם תאהבו. הסגנון שלו הוא ציני כמו שאני אוהב, מצחיק לאללה, והקטעים שבהם הוא נכנס (מילולית) באמ-אמא של חברות שירות למיניהן פשוט קורעים אותי מרוב הנאה ואושר.
  4. מערכות מידע לעסקים קטנים – כל פוסט זהב, וכל מילה נוספת מיותרת. גיל, תעשה לי עבודה סמינריונית!
  5. מחשבות, מחשבים, ושאר דברי בלע – מעבר לעובדה שאיכות הפוסטים של עומרי מחפה על התדירות הנמוכה יחסית שבה הוא כותב (ואין בזה שום דבר רע), עומרי הוא זה שהכיר לי את Escape Pod – פודקאסט סיפורי מדע-בדיוני שדרכו הכרתי גם את PseudoPod (סיפורי אימה). רק העובדה הזו מזכה אותו בהכללתו בקורא רסס שלי כפיד קבוע, גם אם הכתיבה שלו לא היתה מעניינת בכלל (כן, זה עד כדי כך טוב, והכתיבה של עומרי שווה לא פחות).

עד הפעם הבאה, להתראות.

שבת בבוקר

מתעוררים ביחד, הקטנצ'יק ער, עושה שטויות, מצחקק, מברבר, אבל בשלב מסויים גם נהיה רעב. טוב, הגיוני. הולכים לכיוון המטבח, האשה ניגשת ופותחת את המקרר כדי למצוא את האוכל שלו, ואני מושיב אותו בכסא. תוך כדי הפעולה, אני מזהה מעין תזוזה על הרצפה, ונקודות לבנות כאלה. לוקח לי שתי שניות כדי לקלוט מה אני רואה…

"יו, תראי!"

אשתי מתבוננת, ותוך שתי שניות יוצאת מפיה מין צווחה דקה ואחידה. צווחה של צמרמורת. רצפת המטבח שלנו הפכה למגרש משחקים של רימות זבובים. חלקן אפילו נדדו לכיוון הסלון. מדובר על כמות רצינית, לא עשר ולא עשרים, אלא כמה עשרות.

housefly_maggots_sm1.jpgמה עושים? אין הרבה ברירות. התהליך צריך להתחיל בניקוי הרצפה ואיסוף הרימות הקיימות, איתור מקור הנגע, ריסוס, ניקוי יסודי, וריסוס נוסף כדי להיות בטוחים וגם כדי לספק את יצר הנקמנות.

טוב, אז מתחילים למעוך ולאסוף. בהתחלה, היה מאוד קשה להניע את אשתי. תכל'ס? מגיע לה צל"ש על האופן שבו היא הצליחה לתפקד. אפילו אני, שבדרך כלל רגוע יחסית כשיש ג'וק בבית, הרגשתי צמרמורת של ממש, ואני אומר לכם משהו נוסף: כשאתה רואה כל כך הרבה רמשים בבת-אחת, ועוד כאלה שאתה יודע שקשורים לדברים כמו בשר רקוב, אתה ממש מתחיל להרגיש כאילו הם עליך, או נופלים עליך מלמעלה. בחיי. הזוי לגמרי, אבל נכון.

לאט לאט התחלנו למעוך ולנגב, תוך כדי העלאת השערות לגבי מקור הנגע. בשלב מסוים, כבר נמאס לי להיות עדין במלאכת ההרג (כדי לא לגעת ברימות) ופשוט שמתי את מגבת הנייר על הרימה ולחצתי עם האגודל. זה עושה מין "פופ" כזה כמו חצ'קון ממש ממש גדול. ואז מנגבים. אאאאאייייייייכככככססססס. בינתיים הילד כבר התחיל להיות עצבני (מה עם האוכל?!). די מהר הבנו שהעסק לא ייגמר בשעה הקרובה, ושצריכים למצוא פתרון לילד. סיכמנו שנגיע לנקדוה שבה הרצפה חסרת רימות (עד כמה שניתן לראות), ואני אקח אותו לסבא וסבתא, שלמזלנו גרים קרוב. אחר כך אחזור, ונמשיך במלאכה.

אחרי שהגענו למסקנה שמצאנו וחיסלנו את רובן, הבנו גם מהו מקור הנגע. הן זחלו להן ממתחת לדלפק שיש לנו במטבח. הקטע המוזר והנוגד-הסתברויות באופן מדהים, הוא שמדובר במתחת לדלפק ולא מתוך. אני לא מבין איך זבובה הצליחה להיכנס לשם ולהטיל ביצים בכלל! איך עלינו על זה? פשוט מאוד. ראינו שצצות לנו מהכיוון הזה עוד רימות!

סיבוב קצר כדי לשים את הילד אצל ההורים, וחזרתי. האשה עדיין יושבת ליד הדלפק. "יצאו עוד?" שאלתי. "ממממ.." ענתה. טוב. הגיע הזמן לרסס. מצמידים קש לספריי, ומתיזים אל מתחת לדלפק. לא לוקח הרבה זמן עד שמתחילות לזחול משם עוד רימות. אמנם לא בכמויות כמו שראינו בבוקר, אבל יש.

השלב הבא: להרים הכל ולהתחיל לשטוף. אין מה להרחיב בנושא, סטנדרטי למדי. אחרי השטיפה, עוד ריסוס.

עדיין יוצאות רימות, אם כי בכמויות הולכות ופוחתות.

האחרונה שזיהינו זכתה להימעך אתמול בבוקר, ומאז (טפו טפו טפו) לא ראינו עוד.

אני מקווה שזו הפעם האחרונה שנחווה דבר כזה. הבעיה שלנו היא שלא ניתן להזיז את הדלפק הזה – הוא מקובע לקיר עם סיליקון וגבס, וממש לא בא לי להתעסק עכשיו עם בינוי. אני אצטרך כנראה לאטום את החריצים האלה (למטה) עם סיליקון נוסף. אני עדיין לא מבין איך זבוב הצליח להטיל שם ביצים. הזוי לחלוטין…

ברררר…..