רשיון להורות

למרות שאני עדיין מתקשה לעכל איך הורה מסוגל להשאיר את הילד שלו לבד באוטו סגור, אחרי שיצא לי לקרוא את הכתבה שמוזכרת כאן אני קצת יותר מבין איך זה יכול לקרות. קחו חשבון שמדובר בכתבה ארוכה, אבל מעניינת, מצמררת, מפחידה, וכמו שאומר מאט בלום – גורמת לך לרצות לחבק את הקטנים שלך אחרי שסיימת לקרוא. באמת.

לעומת זאת, נראה לי שהאבא שעשה את זה עשה זאת במודע – אני בספק רב אם זה קרה מבלי משים. אם נכון הדבר, האיש הזה היה צריך לאבד את רשיון ההורות שלו, לו היה קיים דבר כזה.

למזלם של ההורים, זה נגמר יחסית בטוב: הילד חי.

מודעות פרסומת

חזרתי?

וואו.

טוב.

מסתבר שהפעם האחרונה שכתבתי בבלוג באופן עקבי היתה בסוף יוני 2008. כלומר, לפני כמעט שנה. במונחי אינטרנט זה המון.

אז מה קרה מאז? (תקציר הפרקים הקודמים)

בתחילת יולי נולדה לנו בת (צאצא שני לבית יניב) – נוגה. עד שהיא נולדה, לא ידענו בכלל איך נקרא לה. רק אחרי שראינו אותה, השם פשוט צץ לו. מתאים בול.

חלק אומרים שהיא דומה לאמא שלה. אחרים – כולל עצמי – אומרים שהיא דומה לאח שלה. שגם הוא במידה מסויימת דומה לאמא שלו, כך שהכל נשאר במשפחה בסופו של דבר.

לקלוט ילד שני לתוך המשפחה הגרעינית כשהראשון במרחק חודש בלבד מגיל שנתיים זה חור שחור אחד גדול בכל הקשור לזמן פנוי. גם מה שחשבת שיש לך בכל הקשור לזמן פנוי נעלם פתאום ללא שום דרך להבין איך. מדובר בחזרה ללילות בהם אתה מתעורר כל שעתיים שלוש, ולהסתובב טרוט עינים במהלך היום. תענוג.

מצד שני, זה כיף לומר שהבכור, יהונתן, קיבל אותה ממש ממש יפה. הוא פשוט אוהב אותה, מנשק ומחבק ודואג לה. זה תענוג לראות, נחת להורים ואושר גדול.

המחסור בזמן פנוי גרם לי גם לנטוש את האובונטו שרצה אצלי כבר כמערכת ההפעלה העיקרית במשך כחצי שנה ולחזור לחלונות. למה? כי הלינוקס היווה מצדי יותר מדי התעסקות עם דברים שלא עובדים. אני רוצה מערכת שתאפשר לעשות דברים, ולא לבזבז זמן בלנסות לגרום לדברים לעבוד. מצטער. ניסיתי. אין לי זמן להתעסק עם זה.

באוגוסט היה לי יום הולדת (32).

את מה שקיבלתי כמתנות מזומן אספתי ולזה הוספתי עוד קצת משלי כדי לרכוש אייפוד טאץ' דור שני בנפח 16 גיגה. מדובר באחד הגאדג'טים המדהימים ביותר שיצא לי לחוות. היה לי בעבר מחשב כף יד מבוסס חלונות. אין מה להשוות בכלל. האייפוד לא רואה את המכשירים האלה ממטר. אני יכול לומר שאחרי שהתנסיתי בזה, אני מתחיל להבין את כל ההתלהבות מהאייפון, ולא אכפת לי להשיג אחד (אני לא מתכוון לקנות אחד, לפחות לא בשנה שנתיים הקרובות) כדי להחליף את האייפוד שלי. אפילו קרן מסכימה איתי שמדובר במכשיר נחמד מאוד – במיוחד לאחר שארגנתי על המכשיר את Bejeweled 2 וגיליתי לה שיש לי את כל טרילוגיית שר הטבעות לצפיה בדבר הזה. אגב צפיה בסרטים על המכשיר הזה – בעבר כתבתי (מבלי להתנסות) שזו בטח חויית צפיה נוראית. אני יכול לומר שזו חויית צפיה לא רעה בכלל. תאורת המסך מאוד חזקה, ובהחלט אפשר לשקוע בצפיה במכשיר.

מעבר לזה, הזמינות של המכשיר, והקיום של wifi כמעט בכל פאקינג מקום בתל אביב, וגם בבית, מאפשרים לי להיות במעקב מתמיד אחרי הגוגל רידר שלי, הטוויטר, הפייסבוק ומיילים. לפעמים זה נהיה קצת חולני, ואני קולט כמה הזמינות של הדברים הופכת אותם לפולשניים יותר ויותר.

מצד שני, זה נחמד שיש לך משהו להעסיק את עצמך בו בזמן שאתה מנענע את הקטנה כדי להרדים אותה, ואח"כ משאיר אותה לישון עוד קצת כדי לוודא שנרדמה.

כך יוצא שאני מעדכן את הטוויטר יותר מאשר את הבלוג. בעיקר כי זה נוח ומהיר. לא צריך לכתוב מגילות.

כן, קראתם נכון – טוויטר. זה נכון שבעבר די ירדתי על השירות הזה. אבל זה היה אז. והיום זה היום. ואני חושב שעל כולם לעבור לטוויטר מפייסבוק.

בספטמבר הבכור החל ללכת למעון, מה שאומר שעל כל שלושה ימים שהוא מבלה בגן, הוא מבלה שבוע בבית עקב מחלה כלשהי. מכיוון שהאמא בבית עם תינוקת נוספת, זה קצת קשה, וזה אומר שגם אני נתרם למאמץ המשפחתי מדי פעם ונאלץ "לבלות" בבית ולנפק עזרה.

באוקטובר סגרתי שנה שלמה של עבודה במטאקפה. זה כיף. האנשים נהדרים. העבודה מעניינת. טוב לי. הדבר היחיד שטיפה מציק הוא הנסיעה הארוכה הלוך-חזור ראשון-ת"א. אבל זה בקטנה.

בקיצור, שמייח אצלנו, וזמן פנוי קשה לייצר. כשיש, אני מעדיף לעשות משהו שלא דורש יותר מדי מאמץ מחשבתי, וכשמדובר בזמן פנוי של שנינו – קרן ואני – אנחנו בדרך כלל מסתפקים בלישון, או לראות סרט ביחד.

בינתיים, נוגה מתחילה לפתח דפוסי שינה נורמלים יחסית, מה שאומר שמתחיל להיווצר חזרה קצת זמן פנוי. אז אולי סופסוף אחזור לכתוב פה.

אני אשמח.

הרגע שבו הבנתי שאני מזדקן

כשאחת מהקולגות בעבודה, שבינה לביני יש הפרש של כ-10 שנים, ביקשה ממני להשתיק את "הרעש הזה".

"הרעש הזה" היה Jeremy של Pearl Jam.

את החותמת הרשמית קיבלתי כשלאחר בירור קצר התחוור שהיא בכלל לא יודעת מי אלה Pearl Jam…

להטוטנות כאומנות

מייקל מושן מתאר בהופעה שלו מכנס TED את מה שהוא עושה כמסע לגילוי האינטראקציה של תנועה, מרחב וזמן. בהתחלה זה נראה כמו להטוטנות רגילה, והצופה בו יכול לחשוב "על מה כל המהומה?", אבל ככל שמתקדמים, זה נהיה מהפנט יותר ויותר. כדאי להקדיש את שלושים וחמש הדקות שהסרט הזה צורך לטובת צפיה רצופה.

מומלץ אפילו לצפות בגרסה הגדולה יותר כאן.

http://static.videoegg.com/ted2/flash/loader.swf

בר-בשר – ביקורת

במהלך השבועיים האחרונים יצא לנו (הקולגות מהעבודה ואני) לבקר מספר פעמים בבר-בשר (מונטיפיורי לא-זוכר-איזה בתל-אביב). הפעם הראשונה היתה טובה. הזמנו את הסטייק אנרטיקוט, ורצועות סינטה. היה טעים. לא נפלנו מהכיסא אבל מספיק כדי שנחליט ששוה לבוא שוב.

הפעמים הבאות לא היו כל-כך טובות. משום מה, הבשר היה בעל ארומה וטעם חמוצים כאלה. קשה להגדיר את זה, אבל זה פשוט לא היה טוב. זה היה רע.

מה שהפך את זה לעוד יותר רע, זה שהמלצרים ומי שהיה אחראי על הגריל התווכחו איתנו על הטעם. "זה העישון (יישון?) של הבשר", הם אמרו. מה הקשר?! זה לא טעים! מעבר לזה, אני די בטוח שהסטייק לא צריך להיות חמוץ.

חוצמזה, גם ההמבורגר שהזמנתי בפעם האחרונה שהיינו שם (כנראה שבאמת תהיה האחרונה) היה בעל טעם חמצמץ משהו. והוא גם הגיע עם הר של חסה. פשוט מוגזם.

בקיצור – לא משהו.

אבל שמעתי שהסטייק פרגית טוב.

האקינג זה לא רק להאקרים

גיא מזרחי מצא הרצאה שלדעתי, אפילו אם אתם לא האקרים אבל רוצים להיות קצת יותר מודעים לקלות שבה ניתן לגלות עליכם מידע, או לחדור למקום העבודה שלכם, אתם חייבים לראות.

מרתק, משעשע, מעניין ומעורר השתאות.