סיפורו של ה-iPod

אני הולך להסתכן בנידוי שלי מרשימותיהם של מספר אנשים, אבל אני חייב לומר זאת: אני לא חושב שה-iPod הוא נגן המוזיקה האולטימטיבי. זהו, אמרתי את זה. אבל, לפני שאסביר למה אני חושב כך, אני רוצה לציין שאני מעריך אותו מאוד בתור מוצר שכזה – העיצוב שלו הוא פשוט ואלגנטי, והיווה (ועדיין מהווה) השראה לכל הנגנים שבאו אחריו. בלעדיו, אני לא חושב שהנגנים האחרים הקיימים היום היו מגיעים לאן שהגיעו.

יחד עם זאת, חסרה ל-iPod תכונה אחת שקיימת בנגנים אחרים, ועובדה זו בלבד היא שגורמת לי לשקול רכישה שלהם במקומו. התכונה שעליה אני מדבר היא היכולת לקלוט שידורי רדיו. נו באמת! חמש שנים ועדיין חייבים לשלשל 50$ (!!!) בשביל לרכוש הרחבה חיצונית כדי להשיג את הפונקציונליות הפשוטה הזו שקיימת כמעט בכל נגן מוזיקה דיגיטלי אחר בשוק. תיכף יבואו אנשי השיווק של אפל ויגידו שזה בשביל ליצור בידול! פחחח…

מעבר לזה, כשהתקנתי בפעם הראשונה את iTunes סתם כדי לנסות תוכנת מוזיקה אחרת, התוכנה שאלה אותי אם ברצוני להמיר את המוזיקה שלי מפורמט mp3 לפורמט AAC "האיכותי יותר". למה? מה עשיתי רע? אני אפילו לא זוכר אם יש אפשרות להגיד לה "לא, תודה". זה נראה לי כל-כך מתנשא. זה כמו לנסות ללמד מישהו שיטה אחרת לעשות פעולה יומיומית כמו חישוב פשוט, שטיפת כלים או גלישה באינטרנט. למה? מי אמר שהשיטה שלכם יותר טובה? טוב לי עם מה שיש לי וזה עושה את מה שאני רוצה, אז למה להטריד אותי בזה?

מכיוון שכך, יש היום שני נגנים שהייתי שוקל לרכוש לפני שאבחן רכישה של ה-iPod. אחד מהם הוא ה-Creative Zen Micro או האינקרנציה החדשה שלו, ה-Zen V. אכן מתחרה ראוי, לדעתי. השני הוא ה-Sansa של Sandisk. גם הוא נמצא במקום לא רע בכלל. גילוי נאות: מבחינת נפח, שניהם משתווים יותר ל-iPod nano ולא ל-iPod הגדול יותר. אבל 8 ג'יגה, בשביל מוזיקה, נשמע לי ה-מ-ו-ן.

אלה, מה שנקרא, שתי האגורות שלי. למה החלטתי לספר על זה? כי קראתי ב-Wired כתבה של סטיבן לוי על הפיתוח של ה-iPod. סיפור מעניין, והכתיבה של סטיבן נעימה לקריאה. להלן ציטוט מתורגם חופשית של תיאור המפגש של לוי עם ביל גייטס, לאחר השקתו של ה-iPod (לוי הגיע לישיבה עם אחת מהיחידות הראשונות שהופצו):

"האם ראית את זה כבר?" שאלתי.

גייטס נכנס לתחום (zone) שמזכיר את אותם סרטי מדע-בדיוני בהם החייזר, שנתקל באובייקט חדש, יוצר מעין תעלה של אנרגיה בינו לבין האובייקט, המאפשרת לו לשאוב ישירות לתוך מוחו את כל המידע האפשרי לגביו. אצבעותיו של גייטס, במהירות של מרוצי nascar, ריצדו מעל גלגל הגלילה, ולחצו על כל קומבינציית כפתורים אפשרית, בעוד עיניו נותרו מקובעות על המסך. כמעט ויכולתי לשמוע את קול השאיבה העצום. לבסוף, לאחר שהפנים כל ניואנס של המכשיר, הוא החזירו אליי.

"זה נראה כמו מוצר נהדר", אמר.

ואז הוא השתהה לרגע. משהו לא הסתדר.

"זה רק למקינטוש?" הוא שאל.

כן, רק. (דאז.)

כמו שאומרים – שווה קריאה.

ווב 2.0 עלק. תמרקרו את זה.

מה זה? ווב 2.0? תגיות? נשמע מגניב! תכניסו את זה לאתר, ולא עכשיו – אתמול!
poptags_themarker.png

אהה… אלה הפופולריות?…טוב לדעת….
(אתר דה-מארקר מנסה את כוחו בתיוג. הקידוד הוא Windows-1255. הדפדפן – פיירפוקס)

טוב שלפחות התוכן מהווה חלק נכבד מהאתר, ואינו נדחק הצידה…

themarker_content.png

עלק.

חרא של אתר, דה-מארקר.

אפקט ה"אההה… אז על זה הם שרו…."

זוכרים את 1982?

אני הייתי בן 6 באותה שנה, והדבר היחיד שאני זוכר באופן מפורט למדי הוא את היום הראשון ללימודים ("שלום כיתה א'" וכל השיט הזה). חוויה מצמררת וברת-ויתור לכל הדיעות.

ברור שזה לא מעניין אף אחד, אבל מה שאולי קצת יותר מעניין הוא עובדת הטריויה הבאה: באותה שנה, הרכב מוזיקלי בשם Men at Work שחרר לאוויר העולם את אחד השירים החביבים ביותר עלי אדמות – Land Down Under. למי שלא זוכר, הנה תזכורת (וזה אפילו בא עם פיסות טריויה נוספות! יאמי!):

אז למה אני נזכר בזה עכשיו? כי קראתי בבוינג הכפול שארצות-הברית החלה להחרים את הכנסתה של קונפקציה מוזרה מתוצרת אוסטרלית שנקראת Vegemite לתוך גבולותיה. בעודי קורא את הידיעה, שבמבט ראשון נראתה סתמית וחסרת הקשר לגמרי, משהו התחיל לחלחל לתודעתי: המילה הזו מוכרת לי! מאיפה היא מוכרת לי? אההההה….. ואז נזכרתי שתמיד שמעתי את המילה הזו בשיר המדובר (vegemite sandwich) וכל הזמן חשבתי שמדובר במשהו שמורכב מירקות. נו, אתם יודעים, סנדביץ' בריא כזה עם עגבניה, מלפפון, חסה וכל מיני טובין אחרים. הגיוני, לא? vege.. ירק… נו, באמת!

למרבית הפלא, מדובר בממרח חום-מגעיל שמיוצר בעיקר מתמצית שמרים (?!?!?), והוא נראה ככה:

vegemiteontoast_large.jpg

מגעיל, נכון? נראה כמו לחם מרוח בחרא. על זה הם שרו…

יחד עם זאת, זו לא סיבה למנוע הכנסה של הזוועה הזו לארצות-הברית. הסיבה המצוטטת היא שבממרח הזה יש חומר שנקרא folate (אין לי מושג, חיפשתי מה זה) ושבארצות-הברית ניתן לצרפו רק ללחם ודגנים, והממרח הזה שובר את המוסכמה.

לשם המחשת המחשבה שלי לגבי ההגבלה הזו, אני אשתמש בציטוטים של כמה אושיות מקומיות ידועות: "מה זה השטויות האלה?" (עדי א.) ו"מה זה החרטע הזה?" (ז'וז'ו ח.). הרי מדובר בחומר שמותר לשימוש בארה"ב – רק האופן שבו נעשה בחומר שימוש הוא השונה. בחיי שאני לא מבין את העניין הזה.

בכל מקרה, וללא קשר למגבלות הביזאריות של מנהלת הגבולות האמריקנית, העולם האסוציאטיבי שלי קיבל אחלה שדרוג כתוצאה מקריאת הכתבה הזו, ומהיום, ההקשבה לשיר תקבל אצלי משמעויות מחודשות וחדשות.

יום נעים!

ארץ מיניאטורית

כיצד הייתה נראית הדמוגרפיה העולמית לו אוכלוסיית העולם הייתה מצומצמת ל-100 אנשים בלבד אשר מייצגים את כולו? הכוונה במילה "ארץ" שבכותרת היא לארץ במובן earth – כוכב הלכת שלנו. המצגת שהקישור אליה מופיע בסוף הכתוב מנסה להמחיש זאת תוך שימוש בתמונות מרגשות ובעלות עוצמה, כיתוב מינימלי ומוזיקת רקע מיוחדת. האפקט הסופי הוא חזק מאוד, מרגש ומעורר מחשבה.

1_adult.png

האתר שבו המצגת מופיעה נקרא Miniature Earth, והמצגת המדוברת נמצאת כאן (בשפה האנגלית. יש גם ספרדית ופורטוגזית בדף הראשי של האתר, למי שמעוניין).

[מקור: Presentation Zen].

איך הופכים פרק בודד לעונה שלמה?

התשובה המהירה: עושים ילד.

התשובה הפחות מהירה: עושים ילד, וכשהוא בערך בן חודש, צריכים לקום אליו כל-כך הרבה פעמים, שפרק אחד בן 40-45 דקות, הופך לעונה שלמה של 10-15 פרקים בני כמה דקות כל-אחד…

כדורעף בין מדינות כמו שלא נראה מעולם

הנה משהו שלא רואים כל יום, ואולי שווה ליישמו במחוזותינו, ולו רק בשביל לראות מה יהיו תוצאותיו.

באחד החופים הנטושים (ומזוהמים, יש לציין) של קליפורניה, על הגבול שבין ארצות-הברית למקסיקו, החליטו כמה אנשים להתחיל לשחק כדורעף גבולות בינלאומי, כדבריהם.

אני פונה בקריאה נרגשת (!) לכל השמאלנים הקיצוניים בעלי הזיקה הספורטיבית – ריכשו כדורי-עף בהמוניכם וצאו לגבולות! רישמו על הכדורים סיסמאות כראות עיניכם ואוות נפשכם, והגישו חבטות אל צדה השני של הגדר למען ייראה כל העולם את דרך השלום האמיתית! הרי כבר נאמר (ואינני זוכר על-ידי מי) שהספורט הוא אהבה כלל-עולמית ומאחדת לבבות! צאו! צאו ושחקו עם בני-דודינו בכל הגבולות, הגדרות, המובלעות והמחסומים.

אני בטח שלא מתכוון לנסות את זה, אבל יהיה מעניין לדעת כמה-כמה יצא.

איך אני יודע שהשעה היא 23:00?

קראתי עכשיו את דבריו של תומר ליכטש בפנקס שלו. תוך כדי הקריאה נזכרתי בשכנה בבניין לידינו. אותה קומה. ממש מול החלונות שלנו.

לשכנה הזו יש נטייה קבועה לתלות את הכביסה שלה בפרק הזמן שבין אחת-עשרה בלילה לחצות. למה? לא יודע. ככה זה. כמעט יום ביומו.

אז למה זה מפריע לי? כי כשהיא מזיזה את חבלי הכביסה, הם סובבים סביב אותם גלגלי ציר ישנים שיש כמעט בכל מתלה כביסה שגילו עולה על 10 שנים. אז מה מיוחד כל כך אצלה? זה לא המרפסת (בדקתי) – הגלגלים שלה פשוט חורקים בעוצמה כזו, שנדמה כי הם קוראים לכל השומע אותם להצילם מהג'וב הנוראי שהם עושים בעל כרחם.

אני כבר לא צריך שעון – ברגע שאני שומע את החריקות האלה, אני יודע, לפחות בהערכה גסה, מה השעה. הבעיה היא שלפעמים אני מנסה להתרכז במשהו, ואז זה ממש יכול להוציא אותי מהכלים. הכי נורא זה שלפעמים היא כנראה מתעכבת, ותולה את הכביסה בשעה מאוחרת יותר. מעבר לכך שזה משבש לי לגמרי את השעון הביולוגי, זה ממש לא לעניין להתחיל לנגן בקולי קולות את הקונצ'רטו לצירי כביסה בסי מז'ור ב-1:00 בלילה.

באחת הפעמים שזה קרה, הייתי ממש עצבני. פתחתי את חלון האמבטיה שנמצא בדיוק מול החלון שממנו היא תולה וצעקתי לה "הלו! יש המצאה חדשה! קוראים לה שֶׁמֶן! שמעת על זה?". בחיי שזה מה שצעקתי, מילה במילה. כנראה שהיא נבהלה, כי פתאום היא גילתה שיש לה שכנים משוגעים גם כן, אם לא יותר ממנה, והינהנה במין הבעה של "נכון, אתה צודק, אני אפסיק/אטפל בזה/אקבור את עצמי ואפילו אשתול את הפרחים מעל הקבר". אחרי זה היא ניסתה להזיז את החבלים יותר בשקט, אבל זה רק היה יותר לאט, מה שהפך את החריקות לארוכות יותר…

נראה לכם שזה עזר לטווח הארוך? פחח… לא נותר לי אלא לקבל את המטרד הזה כעוד אחד מהחסרונות של מגורים באזור אורבני צפוף, למלא טופס לוטו מדי פעם, ולחלום על הוילה המבודדת.

בקיצור, לכל קוראיי אני רוצה לאחל שנה טובה ושקטה.

======================================

עדכון לתאריך 11/3/2007: עכשיו הפוסט הזה יכול גם להשתתף בתחרות של הגלוב.

בדיציטוט

אני קורא עכשיו ספר בשם "תורת המשחקים", שעמיתי לעבודה קנו לי לכבוד יום הולדתי. אמנם באיחור קל, אבל מה זה משנה. זה אפילו נחמד יותר לקבל מתנה מבלי שציפית לה. בכל אופן, יש בספר אנקדוטה חביבה:

מספרים על חבר שנשלח לגולאג לרצות את עונשו. כשהוכנס לתא, נשאל על-ידי יושביו "לכמה זמן הכניסו אותך?". "עשר שנים", ענה להם. "מה עשית?", השיבו לו. "כלום", ענה החבר. אמרו לו יושבי התא: "לא יכול להיות, על זה מקבלים שלוש שנים".

אחח… הומור פוליטי במיטבו.

ניתוח פלסטי לזכרונות ילדות

קראתי עכשיו מאמר ב-Wired שבו מדווחים כי רשת CBS מתכננת להוציא מהדורה מחודשת של "מסע בין כוכבים" המקורית. הסדרה תעבור "מתיחת פנים" דיגיטלית כדי "לשפר את המשיכה הויזואלית תוך שמירה על המראה והתחושה המקוריים של הסדרה", דברי CBS Paramount. בחייכם!

השינויים כוללים החלפה של המודלים המיניאטורים במודלים ממוחשבים, החלפת חלק מהתפאורות (ציורי המט) ברקעים ממוחשבים, חידוש של מוזיקת הפתיחה ועוד כהנה וכהנה. אחד השינויים כולל יישור של מסלול הטיסה של האנטרפרייז בסרטון הפתיחה, מכיוון שהדגם המקורי נע על מסלול וזה לא נראה כמו טיסה בחלל. עכשיו זה אמור להיראות ממש כמו טיסה בחלל. להלן ציטוט מתורגם:

"החלקנו את התנועה של "האנטרפרייז". היא עפה באופן יותר דינמי עכשיו. היא נמצאת בחלל אמיתי. היא כבר לא נראית כמו מודל."

נו, באמת!

הפעם האחרונה שראיתי תוצר כזה הייתה כשלוקאס החליט להוציא מחדש את טרילוגיית מלחמת הכוכבים עם שיפורים דיגיטליים. התוצאה הייתה בסדר. לדעתי, אפשר היה גם בלי זה. הקטע הוא ש"מלחמת הכוכבים" כבר היה מהוקצע למדי כשיצא לאקרנים. "מסע בין כוכבים" לא נראה ככה מעולם.

נראה לי שהחבר'ה ב-CBS לא מבינים שחוסר-המציאותיות הזו היא חלק מכל הקסם של הסדרה. כאחד שגדל על הסדרה הזו בשידורים חוזרים וחוזרים וחוזרים, אני לא רוצה חידוש! אני רוצה לראות את הפאשלות האלה של תפאורה קלוקלת, מודלים מקרטון, ומשחק מוגזם. זה משתלב ביחד! זה טוב! זה נוסטלגיה במיטבה!

בסוף הכתבה מצטטים את לאונרד נימוי ווויליאם שאטנר באומרם כי הסדרה הצליחה בעיקר בגלל דלות-התקציב שלה, וכתוצאה מכך ניתן דגש על עלילה, אינטראקציה בין דמויות, ונדרש מהצופים שימוש בדמיון כדי להשלים את התמונה. מה שנכון נכון.

מעניין מה הטרקיז המושבעים חושבים על זה?

יומן הקפטן, תאריך כוכבי 03102006, נספח:

אלי אשד כתב על "מסע בין כוכבים" ביקום שלו:

סדרת הטלויזיה ששינתה את פני העולם המודרני

מהארון אל החלל החיצון

כמו כן, בעקבות חגיגות ה-40 לסדרה המקורית, אפשר לרכוש באמאזון העתק של אקדח הפייזר המקורי!