אתמול התקנתי בבית כמה אביזרים, שהדרישה להם באה בעיקר מכיוון אשתי, אבל כמו תמיד, גם אני נהנה מהתוצאה. מה שהתקנתי הוא מוט לוילון באורך 3 מטרים, מנורה, וזרוע לטלויזיה. ההתקנה של כולם לא הייתה מורכבת מדי, אבל יש כמה דברים שמשפיעים על החוויה וגורמים לי באופן כללי להימנע מחוויות דומות.

קודם כל, אני לא אוהב לקדוח. לא בגלל הבעייתיות של לבצע את זה כמו שצריך – עם זה אין לי בעיה, אלא בעיקר בגלל שזה מלכלך לאללה, ואחר כך, כשסיימת והכל בסדר, עובד ובמקום הנכון, נשאר החלק של לנקות את זה. אם יש משהו שאני מעדיף פחות מלקדוח זה לנקות. זה מרגיש כל כך חסר-טעם: אני מנקה, וכמה ימים אחרי זה שוב מלוכלך. מנקה שוב, וחוזר חלילה. אז למה? למה לעשות לעצמי את זה? למה לרדוף אחרי הנקיון המושלם והנכסף אשר לא ניתן להשיגו? (בעיקר אם אתה גר בסביבה עירונית) אלה שאלות שאני שואל את עצמי כל פעם שאני מנקה (שימו לב לפרדוקס) והתשובה להם מסתכמת בדרך כלל ב"כי אי אפשר לחיות בזבל". מה שנכון – נכון. בסופו של דבר, אני אשם בזה שיש לי סוללה של אבק בתחתית הפנלים – אני הוא זה שברוב עוונותיו טחן את הקיר באמצעות מוט מתכת מסולסל שהוציא את האבק הזה החוצה כדי לפנות מקום לחתיכת פלסטיק שתחזיק בורג. עצם העובדה שיכולתי להסתדר גם בלי זרוע לטלויזיה או וילון, זה סיפור אחר לגמרי ואפילו לא רלוונטי – כשיש לי אשה בהריון בבית, (חוסר) הצרכים שלי כבר לא רלוונטי. חבל שאני לא יכול פשוט להגיד "תתחדשי" וללכת, כמו שאיש מקצוע אחר בדרך כלל עושה. הם חיים טוב, השיפוצניקים. באים, קודחים, עושים המון רעש, מלכלכים, מקבלים כסף, ולא צריכים להתמודד עם הררי הלכלוך והאבק שהשאירו אחריהם, ואשר גורמים לאזור בו עבדו להיראות כמו מודל מוקטן של איזור מוכה נשורת.

עוד גורם שמשניא עליי את העבודה הזו הוא החום והלחות שנאלצתי לסבול במהלך העבודה. אני עובד, קודח חורים, מתעסק בחשמל (מנורה) וחושש מלעשות את זה לא נכון ואז להרוס הכל, או להתחשמל. לא, לא הורדתי את הפקק. כן, אני יודע שזה טפשי. אז למי שלא יודע, אפשר גם בלי זה אם אתה יודע מה אתה עושה. כשאני לא בטוח במה שאני עושה אני מנתק את החשמל. במקרה הזה, הייתי בטוח וזהיר. הבעיה היא, שכשאני זהיר יותר, אני עובד לאט יותר, ואז אני סובל מהחום למשך יותר זמן. ובגלל שחם ולח, הזיעה פשוט ניגרת. מה זה ניגרת? בואו נגיד שהמצב היה קרוב מאוד לכך שאוכל לסחוט חולצה ולמחזר נוזלים לטובת שימוש אחר. כל פעם שאני חושב על זה, עולה לי בראש המחשבה על אותה טיפת זיעה שתמיד מוצאת את דרכה הפתלתלה אל קצה קצהו של האף, ומתנדנת לה שם ללא שום רצון להתנתק מעצמה, כאילו מנסה להגיע לשורה הראשונה כדי לראות מה אני עושה, אבל מבלי להתערב. גברת – זה מפריע! מה שעוד יותר נורא הוא שמרוב זיעה, זה מרגיש כאילו שכל האבק שהזכרתי נדבק אליי. אני חושב שהיה עדיף אם באמת כל האבק היה נדבק אליי – ככה לפחות לא הייתי צריך לנקות את האזור. הייתי נכנס למקלחת ובזה פותר את כל סוגיית הנקיון ואפילו בצורה נעימה (אני אוהב להתקלח).

הדבר האחרון שמפריע לי כשאני עושה דברים כאלה הוא גם הכי מעצבן. אנחנו חיים בדירה ישנה שכבר עברה לפחות שני דיירים לפנינו. כל אחד מהם עשה את השינויים שלו – תעלות לתאורה, אלתורי חשמל למיניהם וכהנה וכהנה. חלקם משמשים גם אותנו, ועל חלקם אני אפילו לא יודע עדיין (ואנחנו גרים שם כבר 4 שנים בערך). הבעיה שנובעת מכך היא שאני בא לקדוח בנקודה כלשהי, אני מפעיל לחץ ראשוני כדי שהמקדחה לא תברח, מתחיל לקדוח ו… אין התנגדות. מה, אני כבר בעומק של 10 סנטימטר? מה, זה לא בטון? זה גבס?!? 😡 וכאן אתם יכולים לצרף מספר קללות עסיסיות שלא מועילות במאומה. עכשיו, יש לי חור בקיר שלא שווה כלום, לכלוך על הרצפה ועליי, ואני צריך לשלוף את חומר המילוי שלי כדי לתקן את זה אחר-כך. פאקינג… מה שלא יהיה. רק בגלל דברים כאלה אני חושב שבפעם הבאה שנעבור, זה יהיה אל בית חדש, ללא דיירים קודמים. ככה אני יודע שאם הקבלן עשה את העבודה שלו כמו שצריך, אז הכל הוא כמו שצריך, בלי הפתעות מהסוג הזה.

בקיצור, לקח לי איזה שלוש שעות כדי להתקין את כל הדברים, כולל לנקות אחריי. אבל, מסביב לקוץ יש אליה. והאליה שלי במקרה הזה הוא שיש לי טלויזיה על זרוע, ועכשיו אני לא צריך את העגלה וזה מפנה לי מקום בחדר שינה (הוא באמת נראה גדול יותר עכשיו). בנוסף על כך, יש לי אשה מרוצה, וזה תמיד טוב. כשלאשה טוב, גם לגבר טוב, ולפעמים אפילו יותר ;-). מעבר לזה, יש איזושהי תחושת סיפוק בזה שהצלחת לעשות זאת, ללא עזרה, והכל עובד כמו שצריך. זה נחמד לדעת שאתה לא תלוי באף-אחד. באופן כלשהו זוהי הצהרת עצמאות אישית: "אני יכול לבד". נראה לי, שכדאי שאזכור זאת כשהילד, שאנחנו נערכים לקראתו בכזו אינטנסיביות, יתחיל לעשות דברים בכוחות עצמו.

שבוע טוב!