אתמול התקנתי בבית כמה אביזרים, שהדרישה להם באה בעיקר מכיוון אשתי, אבל כמו תמיד, גם אני נהנה מהתוצאה. מה שהתקנתי הוא מוט לוילון באורך 3 מטרים, מנורה, וזרוע לטלויזיה. ההתקנה של כולם לא הייתה מורכבת מדי, אבל יש כמה דברים שמשפיעים על החוויה וגורמים לי באופן כללי להימנע מחוויות דומות. להמשיך לקרוא ←

אני נמצא בתקופה של התחלות חדשות. אישיות ולאומיות. מהצד הלאומי, סיימנו עכשיו מבצע בלבנון, וכבר אין לי כח להתייחס אליו. כל כך הרבה אנשים כבר התייחסו אליו, בירברו עליו וטחנו אותו עד דק, שזה יוצא לי מכל החורים. כבר אין כח לזה, ולפי הזמזומים שרצים בבלוגוספרה, אז כנראה לא רק לי. אני רק רוצה שזה ייגמר, ולא נשמע, או נחווה, דברים כאלה יותר. בעיקר מהסיבה האישית שהזכרתי מקודם, והיא שאני הולך להיות אב טרי.

מפחיד קצת, לא? בסוף החודש אגיע לגיל שלושים. זה לא מרגיש ככה. האמת היא, שאני לא יודע איך זה אמור להרגיש: אני זקן? אני צעיר? מה זה משנה בכלל? אני מתחיל תקופה חדשה, וזה תמיד טוב. שינוי זה מרענן. זה משנה דפוסי מחשבה. זה עוזר לקבל רעיונות חדשים. שינוי עוזר להפיג שעמום. בקרוב אני אהיה "אבא". לא רק רוני, ולא רק "ג'ונג'ון" כמו שאשתי קוראת לי. "אבא". זה גורם לי לפרפורים בלב, בבטן, בראש. רק חלקי הגוף הקיצוניים שלי לא מרגישים את הפרפורים האלה. נו טוב, תמיד זו הפריפריה שמתעדכנת מאוחר יותר מהמרכז.

זה מפחיד כי אני מנסה לחשוב על העתיד. זה בן ראשון, ובנים הולכים לצבא. מה יהיה בעוד 18 שנה? האם עדיין נתבוסס בביצת המלחמה הלא-נגמרת הזו? האם פלגים קיצוניים שונים עדיין יירצו למחוק אותנו מהמפה? שלא תחשבו שאני חי באשליות – פלגים קיצוניים תמיד יהיו. כך זה היה מאז ומעולם. השאלה היא האם הם יהיו מספיק גדולים בשביל להשיג את המטרה הזו? כמו שאומרים – לאלוהים פתרונים. לא, אני לא דתי. אפילו לא שומר מסורת. זה הרגל. זה כמו להגיד Jesus Christ מבלי שביקרת בכנסיה אפילו פעם אחת בכל חייך.

זה מפחיד כי אני לא יודע אם אני אהיה הורה טוב. קרן, אשתי, אומרת שאני אהיה האבא הטוב ביותר בעולם, ואני רוצה להאמין בזה. אני בטוח שהרבה כבר שמעו את זה פעם אחת או יותר. חלק מהם גם חשבו שהם בעצמם יהיו הורים טובים. עד שהם גילו שהבן שלהם מעשן סמים, שהוא נעצר על-ידי המשטרה, שהוא מעורב בפשע, ואני מתחיל לנדוד פה למחשבות שבאמת לא חשובות עכשיו. על מה לעזאזל אני חושב?! אני לא יודע… אני רק יודע שאי-אפשר להתכונן לזה כמו שצריך. פשוט אי-אפשר. לא משנה כמה הכנות, וכמה קורסי הכנה ללידה וכמה שתקרא על זה – זה לא יכין אותך לדבר האמיתי. פשוט צריך לזרום עם זה. אני זורם. ומתרגש.

כשאני מגיע לרגעים שאני מתרגש, וחושב על הילד שיבוא, אני מחייך. חיוך דבילי שכזה. מהסוג שאתה שומר לעצמך ואף פעם לא יודע איך זה נראה. וזה מרגיש טוב. אני רוצה, מקווה ומאמין שיהיה טוב. כי אחרת – מה נשאר?

אז זו ההתחלה שלי. בלוג חדש, סדר יום לאומי חדש (או לא, תלוי את מי שואלים), וילד חדש בקרוב. מזל טוב.