עשה ואל תעשה לתינוק

 

lifting-baby.jpg

עכשיו, אחרי שחבצואל גילה לכולם סופסוף שהוא הולך להיות אבא טרי, מצאתי בשבילו אוסף של הוראות פשוטות שמסבירות מה עליו לעשות ומה לא לעשות עם תינוק. חבצואל – שנן היטב, בקרוב הבחינה.

חדר חושך לכתיבה ממוקדת

אחד מהדברים שגיליתי מכתיבה לבלוג הוא שלפעמים יש צורך בניתוק מהסחות דעת ויצירה של "סביבה תומכת כתיבה". אחד הכלים לעשות זאת הוא על-ידי הקמה של סביבה בה המיקוד הוא על הכתיבה בלבד. בלי קישורים, בלי תמונות ובלי כל מיני תוספות אחרות – כתיבה נטו. את הקישוטים תמיד אפשר להוסיף אחר-כך.

מכירים את הסצנות האלה מהסרטים שבהם מככב איזה סופר שנוסע לבקתה בהרים וכותב שם על מכונת הכתיבה הארכאית? על סביבה כזו אני מדבר, רק שאין בקתה(כי למי יש כסף בכלל), ומכונת הכתיבה עברה שדרוג קל.

אז יש כלי נחמד שמספק לי סביבה די אידאלית לזה. קוראים לכלי DarkRoom והוא בא בשלוש גרסאות שאני מכיר: גרסה למק בשם WriteRoom (שעולה כסף, כמו כל תוכנה מצ'וקמקת למק), גרסה מקוונת שנקראת Writer, והגרסה שבה אני משתמש לחלונות (שהיא בחינם, אבל אפשר לתרום). מה עם לינוקס? לא ממש התעמקתי בזה, אבל נראה לי שהתאמה כלשהי של vim יכולה לעשות את העבודה, כמו שמתואר בשרשור הזה בפורום של אובונטו.

בכל אופן, הכלי הזה עוזר לי מאוד למקד את התהליך המחשבתי של הכתיבה, לזרז את הכתיבה עצמה וגם עוזר לשפוך רעיונות. אחרי שהכל יצא, אני מסדר ועורך. פשוט יש משהו במסך השחור הריק שדוחף את הראש לשפוך מחשבות אל המסך – להוציא החוצה דברים כדי למלא אותו.

ככה זה נראה בזמן שכתבתי את הרשומה הזו (לחצו על התמונה להגדלה):

darkroom.png

התוכנה משתמשת בצירופי מקשים שמוכרים לכל מי שרגיל לעבוד בחלונות או וורד, כך שקל מאוד להתחיל לעבוד איתה (מה שאני לא יכול לומר על vim). היתרון של הגרסאות הלוקליות על-פני המקוונת הוא שניתן לעבוד במסך מלא לגמרי, ואת הגרסה החלונאית אפשר אפילו לשאת במקל USB המועדף עליכם.

נסו ותהנו 🙂

אל תתעסקו עם זוהאן

באמת. אל תתעסקו עם זוהאן. ראיתי עכשיו את הקדימון לסרט הזה, ולאדם סנדלר יש את המבטא הישראלי הכי גרוע ששמעתי אי פעם. זה נשמע יותר כמו בוראט (יכול להיות שהוא קיבל ממנו שיעורים?). חוץ מזה, ממתי זוהאן זה שם של ישראלי?

אבל – כבוד לדג נחש על הכללת "הנה אני בא" בסרט!

לתוצאות מיטביות, שכחו מהבונוס

בעבודה הקודמת שלי היה נושא אחד שעלה שוב ושוב בישיבות רבעון/חציון/שנתון – איך מפחיתים את אחוז התחלופה של הנציגים במוקדים? במילים אחרות, איך שומרים על הנציגים לאורך זמן?

לשאלה הזו עלו הרבה תשובות ורעיונות לפתרונות, אבל בין כל הדברים בלטה ההסכמה (לכאורה) שיש צורך לשמור על שיטת התמריצים שהונהגה, ובמידה ויש צורך – לשנותה בלבד (חס וחלילה מלבטלה לגמרי).

מה היא שיטת התמריצים, אתם שואלים? ובכן, באופן בסיסי, שיטת התמריצים שפעלה במוקדים אמרה כך: כעובד, מוצבים בפניך יעדים מסויימים בכל חודש. אם עמדת ביעדים שהוצבו לך במהלך החודש, אתה יכול לקבל סכום מסויים כתוספת למשכורת (שהתבססה על שעות עבודה). אם עמדת רק בחלק מהיעדים, תקבל רק חלק מהסכום. בנוסף על כך, ישנם תנאים מסויימים שיכולים לשלול ממך לחלוטין את התמריץ.

354260437_c62113ba63.jpgהאמונה הרווחת היתה שהתמריצים, כשמם כן הם – ממריצים את העובדים לספק תפוקה כלשהי שהיא מעבר לתפוקה הבסיסית. אמ'מה? אם העובד לא היה עומד בתפוקה הזו (של מעבר ל…), הוא נחשב ללא בסדר.

השאלה שתמיד עולה לי בראש כשאני חושב על זה היא – WTF?

החלק שתמיד שיגע אותי בכל העסק הזה הוא האופן שבו חושב התמריץ. כמעט אף פעם לא הבנתי אותו. נראה לי שרק אותם אנשים שתיכננו את התחשיב שלו, ושלדעתי מחזיקים בתואר שני בחשבונאות (לפחות), יודעים ומבינים איך העסק עבד. בכל פעם שנושא התמריץ עלה לדיון, היה ברור שלחלק מהנוכחים מבנה התחשיב לא ברור, ואם זה לא הורגש, אז תמיד היינו מקבלים דיווחים ממנהלי הצוותים או מסקרים שהופצו שגם חלק ניכר מהנציגים לא מבינים בכלל איך זה מחושב.

השיא היה במקרה אחד שבו שוב הועלה הנושא, והציגו לנו את התחשיב החדש. תוך כדי המצגת אני בוהה בשקפים, בטבלאות ובגרפים השונים ולאט לאט עולה לי מחשבה לראש – "משום מה, נראה לי שנציג לא יכול בכלל למלא 100% מהיעדים, וזה אפילו לא משנה כמה ייתאמץ!"

לתומי חשבתי שזה פשוט הידע המוגבל שלי בחשבונאות ומדידת שכר, והצגתי את השאלה למציג, תוך ציפיה לזה שיעמידו אותי על טעותי, אבל הסתבר שלא כך הוא הדבר. "אתה צודק!" היתה התשובה.

הייתי בהלם. האם לאף אחד מהסובבים אותי זה לא ברור שהבטחת אי-יכולת למלא יעדים זו הדרך הוודאית לתסכל עובד? האם אני היחיד שזה נראה לו עקום ברמת התכנון?

לא עזרו ההתנגדויות שלי לשיטה, והיא עברה משלב התכנון לשלב היישום. חצי שנה אחרי זה, מישהו קלט את מה שהתרעתי עליו חצי שנה לפני זה, והשיטה שונתה. שוב. על זה יש לי רק דבר אחד לומר: כאילו, דה?

שיטת התמריצים הונהגה לא רק בקרב העובדים הזוטרים, אלא גם בקרב ההנהלה. מהזוטרה ועד לבכירה ביותר. כל אחד עם היעדים שלו.

כל כמה זמן (בדרך כלל פעם בחצי שנה או שנה) היו מודיעים שהשיטה הנוכחית כנראה לא עובדת כמו שצריך ויש צורך לשנות את האופן שבו הדברים מתנהלים.

עד כאן, אין שום דבר חדש תחת השמש. לדעתי, ואני אומר זאת רק מתוך מה ששמעתי, כמעט כל ספק תקשורת בארץ, ועוד חברות אחרות שמחזיקות מוקדי שירות, עובדים בשיטה די דומה לזה.

להמשיך לקרוא

אזהרה למשתמשי פייסבוק

אני יודע שהרבה מכרים שלי משתמשים בקראקבוק, ושגם יש להם נטייה להתקין כמעט כל אפליקציה שנקרית בדרכם. אז הנה משהו חדש בשבילכם – וירוס בפייסבוק. שלא תגידו שלא אמרתי לכם.

סרט אימה ב-10 שניות

אני יושב ורואה את הפרומואים לתכנית כלבוטק הקרובה – המטפלת האלימה מרמת השרון – והתחושות הרבות שעולות לי קשות לתיאור. כעס. תדהמה. חוסר אמונה במראה עיני. פחד. נשימה מואצת. העיניים לא רוצות לראות. היד רוצה להכות. חזק. לפרק לה ת'צורה.

אשתי אומרת לי "אולי אני פשוט אשאר בבית ואטפל בילדים?" ואני חושב – זה לא רעיון רע כל כך. מי צריך את כל הצרות האלה?

ואני לא מבין את המטפלות האלה – כן, מטפלות. תהיו בטוחים שיש עוד כאלה. שמישהו בבקשה יסביר לי כתוצאה ממה זה? שחיקה? חסכי ילדות? תחושת כוח? מה? מה גורם לאדם לעשות דברים כאלה לילד חסר אונים? אולי יש לזה פתרון? אולי הפתרון הוא מה שאשתי אמרה…

יש לי תחושה שבסופו של דבר, ולא תעזור שום פמיניסטית תורנית שתמחה – מרגע שבאים ילדים, האמא היא זו שמותאמת הכי טוב לטפל בהם ולגדל אותם.

באיזשהו מקום אני חושב שצריך לעשות רגרסיה כלשהי. לאפשר לאחד מההורים להישאר בבית, ולקבל זאת כנורמה. לאפשר כך שהשכר של ההורה שעובד מחוץ לבית יגדל כדי לחפות על ההורה שבבית (ושאף אחד לא יעבוד עליכם לרגע אחד – להישאר בבית עם הילדים זו עבודה קשה, אם לא בין הקשות ביותר שיש).

אחרי שכתבתי את הפסקה האחרונה היתה לי הארה קטנה – המטפלות האלה מקבלות כסף כדי לטפל בילדים שדי קשה לטפל בהם. מבחינתם, הילדים האלה הם גורם הכנסה ותו לא. אין להן את ההתניה לאהוב כל אחד ואחד מהם כמו שיש להורה שליוה את ילדיו מלידתם. כסף בא והולך. תמיד אפשר למצוא הכנסה אחרת. ילד – לא. שמחת חיים שאבדה – לא. ילדות מאושרת שנרמסה תחת יד אלימה – לא.

עצוב לי. אני חושב על הילד שלי שאוטוטו בן שנה וחצי, ובינתיים אנחנו איכשהו מצליחים לארגן שהסבתות (שתזכנה לחיים ארוכים) יטפלו בו בזמן שאנחנו בעבודה. מתישהו זה ייגמר, אני אומר לעצמי. צריכים למצוא משפחתון (עלבון למושג בימינו). אבל הלב לא נותן – אחרי מראות שכאלה. אולי באמת עדיף שתישארי בבית, אמא'לה. מה עם הכסף? שטויות – נסתדר. העיקר הבריאות.

ומה אומרים לילד אחרי שהוא עובד דבר כזה? איך סולחים לעצמך אחרי דבר כזה? שנתת לילד שלך לסבול ככה? אז נכון, לא ידעת. אבל זה לא משנה את העובדה שזה קרה. איך הורה שנותן את נשמת אפו לילד שלו יכול לחיות עם עצמו אחרי זה? לא יודע, וגם לא רוצה לדעת. לא מקנא בהורים האלה. אני בטוח שאני לא היחיד.

שאיפה ארוכה…

נשיפה…

לפרסם.