אני יושב ורואה את הפרומואים לתכנית כלבוטק הקרובה – המטפלת האלימה מרמת השרון – והתחושות הרבות שעולות לי קשות לתיאור. כעס. תדהמה. חוסר אמונה במראה עיני. פחד. נשימה מואצת. העיניים לא רוצות לראות. היד רוצה להכות. חזק. לפרק לה ת'צורה.

אשתי אומרת לי "אולי אני פשוט אשאר בבית ואטפל בילדים?" ואני חושב – זה לא רעיון רע כל כך. מי צריך את כל הצרות האלה?

ואני לא מבין את המטפלות האלה – כן, מטפלות. תהיו בטוחים שיש עוד כאלה. שמישהו בבקשה יסביר לי כתוצאה ממה זה? שחיקה? חסכי ילדות? תחושת כוח? מה? מה גורם לאדם לעשות דברים כאלה לילד חסר אונים? אולי יש לזה פתרון? אולי הפתרון הוא מה שאשתי אמרה…

יש לי תחושה שבסופו של דבר, ולא תעזור שום פמיניסטית תורנית שתמחה – מרגע שבאים ילדים, האמא היא זו שמותאמת הכי טוב לטפל בהם ולגדל אותם.

באיזשהו מקום אני חושב שצריך לעשות רגרסיה כלשהי. לאפשר לאחד מההורים להישאר בבית, ולקבל זאת כנורמה. לאפשר כך שהשכר של ההורה שעובד מחוץ לבית יגדל כדי לחפות על ההורה שבבית (ושאף אחד לא יעבוד עליכם לרגע אחד – להישאר בבית עם הילדים זו עבודה קשה, אם לא בין הקשות ביותר שיש).

אחרי שכתבתי את הפסקה האחרונה היתה לי הארה קטנה – המטפלות האלה מקבלות כסף כדי לטפל בילדים שדי קשה לטפל בהם. מבחינתם, הילדים האלה הם גורם הכנסה ותו לא. אין להן את ההתניה לאהוב כל אחד ואחד מהם כמו שיש להורה שליוה את ילדיו מלידתם. כסף בא והולך. תמיד אפשר למצוא הכנסה אחרת. ילד – לא. שמחת חיים שאבדה – לא. ילדות מאושרת שנרמסה תחת יד אלימה – לא.

עצוב לי. אני חושב על הילד שלי שאוטוטו בן שנה וחצי, ובינתיים אנחנו איכשהו מצליחים לארגן שהסבתות (שתזכנה לחיים ארוכים) יטפלו בו בזמן שאנחנו בעבודה. מתישהו זה ייגמר, אני אומר לעצמי. צריכים למצוא משפחתון (עלבון למושג בימינו). אבל הלב לא נותן – אחרי מראות שכאלה. אולי באמת עדיף שתישארי בבית, אמא'לה. מה עם הכסף? שטויות – נסתדר. העיקר הבריאות.

ומה אומרים לילד אחרי שהוא עובד דבר כזה? איך סולחים לעצמך אחרי דבר כזה? שנתת לילד שלך לסבול ככה? אז נכון, לא ידעת. אבל זה לא משנה את העובדה שזה קרה. איך הורה שנותן את נשמת אפו לילד שלו יכול לחיות עם עצמו אחרי זה? לא יודע, וגם לא רוצה לדעת. לא מקנא בהורים האלה. אני בטוח שאני לא היחיד.

שאיפה ארוכה…

נשיפה…

לפרסם.