(יש לקרוא את הכותרת בקול מאנפף ומנדנד)

ומה התשובה? כי אין לי זמן. בחיי. עבר חודש מאז שהתחלתי לעבוד במטהקפה, ואת רוב הזמן הזה ביליתי בביצוע מטלות שקשורות לעבודה, או בבילוי עם המשפחה. לכתוב בבלוג? פחחחח. הלוואי.

אבל הנה, סוף סוף הצלחתי להתארגן ולהתאפס על שגרה כלשהי, והצלחתי למצוא את הזמן לכתוב.

אז מה חדש?

פיתוח תוכנה זה לא שירות לקוחות

אם יש משהו שאני ממש אוהב בעבודה החדשה, זה שיש הגדרה חדה וברורה מתי התוצר שלך אמור להיות מופץ ללקוח. קובעים תאריך יעד, וכולם (ממש כולם) מחוייבים לספק את הסחורה בתאריך הזה.

מה היה לי לפני זה? דמיינו לעצמכם שקובעים לי תאריך שבו אני מתחיל קורס הכשרה לנציגים חדשים. אני נערך לתאריך מסויים, משפר מערכים מפעם קודמת, מזמן כיתות (וזוהי מלחמה לא קטנה כשאתה לא היחיד שמעביר קורסים). שבוע לפני הקורס הכל כבר כמעט מוכן, אבל עכשיו באים אליך ואומרים לך שהקורס נדחה בשבוע (במקרה הטוב. במקרה הרע, הוא מוקדם בשבוע!). עכשיו, לך תמצא כיתות פנויות, שלא לדבר שזה הורס את כל התכניות שהיו לך לאותו שבוע שנדרס – אולי תיכננת הדרכות, ועכשיו צריך להזיז גם אותן…

עכשיו תארו לעצמכם שהסצנה הזו חוזרת על עצמה כל חודשיים. לא הייתם מתחרפנים?

אז עבר חודש, ואני כבר משתלב באופן מלא כמעט לגמרי בתהליכי הפיתוח, ואני ממש נהנה. האנשים שאיתם אני עובד הם באמת אחלה, ואני לומד המון, ומגלה שאני גם עדיין זוכר חלק גדול מהדברים שעסקתי בהם לפני 7 שנים, ושלמזלי, העקרונות הבסיסיים לא משתנים.

אני לא בכושר (אבל זה לא חדש)

אפשר לומר שבחודש האחרון מישהו בא ושפך דלי של מים צוננים על ראשי. הבנתי שאני חייב להוריד במשקל – לפחות 4 קילו. הדרך לא כל כך חשובה – מכון כושר, שאיבת שומן, או דיאטת רצח, אבל אני חייב להוריד אותם. אתם יודעים מה? הגיע הזמן. ראיתי פה הזדמנות לעשות ולפעול בכיוון שעליו חשבתי זה מכבר – אופניים.

קניתי אופני הרים (מהסוג האיכותי, לא פושטיות), קסדה, כפפות, מכנסי רכיבה (אשתי מסכימה איתי שזה סקסי) ונצנצים. קבעתי לוז שבועי, והתחלתי.

המסקנה הראשונה שהגעתי אליה היא שאני לא בכושר. ממש לא בכושר. הסשן הראשון שלי (מחנות האופניים אל הבית שלי) פשוט גמר אותי. אבל עכשיו, אחרי שבוע, אני יכול לומר שמרגישים בהבדל. הוא אמנם לא משמעותי, אבל זה מורגש. וזה כיף. אני ממש נהנה מזה. אני מחכה בקוצר רוח לכל יציאה לרכיבה.

אני מתחיל להבין את המכורים לעניין. גם בתחום הזה, יש גאדג'טים, רולס רויסים, ומה לא. הקטע הוא שאתה תמיד יכול לומר שזה למטרה טובה, מה שאי אפשר לומר על iPhone או על למבורגיני (לא, אי אפשר. אל תנסו לשכנע אותי אפילו). האמת היא שגם אני כבר פוזל לכל מיני דברים שעדיין לא רכשתי (שמתם לב ל"עדיין"?). תרמיל גב "נושם", למשל. משאבה. מד מרחק (שבא בחינם אם קונים מכשיר GPS!). יש עוד הרבה דוגמאות, והמזומן מוגבל.

אני ממש מחכה לראות מה יהיה בעוד שלושה שבועות. רק המחשבה על כך שירידה בארבע קילו היא ברת-השגה בפרק זמן של חודש גורמת לי לתחושת עילאיות. אתם יודעים מתי אני אדע שזה באמת עובד? כשאבוא לביקור במקום העבודה הקודם, ואנשים יסתכלו עליי בעיניים שיוצאות ממקומן, או שלא יזהו אותי בכלל (למרות שלזה יכולה להיות סיבה נוספת, פחות נעימה).

אבל היי, העיקר שאני נהנה, לא?

שכונה על גלגלים

לא יכול להיות שהכל טוב, נכון? נכון. הגענו לנקודה האפלה בכל העסק. מכיוון שאני גר בראשון לציון, והעבודה שלי נמצאת במגדל שלום בתל-אביב, הדרך ה"עדיפה" להגיע היא על-ידי תחבורה ציבורית, ועדיף עם כמה שפחות מעבר בין אמצעי אחד לאחר. יש כזה דבר, והוא נקרא קו 19 של דן. הקו הזה עובר דרך בת-ים וחולון, והוא מועד לדרומה של תל-אביב, כך שאתם יכולים לדמיין לעצמכם את המגוון הדמוגרפי שיוצא לי לחוות בבוקר ובערב. יצא לי להשתמש בעבר בשירותיו של קו זה – לפני כ-9 שנים. זה מדהים כמה יכול להשתנות בזמן הזה.

אם יש דבר אחד שמציק לי יותר מהכל, זה המכשירים הסלולרים. במיוחד אלו שיש להם ספיקר. אפילו השטן יושב איפה שהוא יושב (או מרחף?) ולא מאמין איך יצרני המכשירים האלה הצליחו להתעלות עליו בהמצאה הזו. זוועה. כבר יצא לי לחוות לפחות שלושה מקרים כאלה (את השלושה האלה אני זוכר במיוחד). זה מעניין שתמיד מדובר במוזיקה מזרחית או טראנסית שבוקעת מהטרנזיס… אה… טלפון. נכון שזה כמו לחזור 40 שנה אחורה? לטרנזיסטורים הקטנים האלה שהיו משמיעים רק במונו?

הקטע הוא שזה ברור שזה מציק לכולם (לפחות לאלה מבין הנוסעים שממש עובדים למחייתם), וגם לנהג. אבל מה? במקום שהנהג יעמיד את הנוסע במקומו, הוא מפעיל את הרדיו שלו, ומתחיל בתחרות עם הנוסע. אהההההה!!!!!! עכשיו מצד אחד אני שומע את זהבה בן, ומצד שני את הפלייליסט של גלגלצ! לעזאזל! נראה שפשוט כדאי להחזיר את המאבטחים לתחבורה הציבורית, רק לייעוד חדש.
בכלל, אני חושב שאין שום סיבה שבאוטובוסים יהיה רדיו. ואם יש, אז שיהיה מכוון לגל השקט, ללא יכולת להעביר תחנה. אחרת, אני מזמין את אקו"ם או אלי"ס או מה ששמם לא יהיה, לתבוע את דן על השמעה בציבור של חומרים המוגנים בזכויות יוצרים. כנ"ל גם את בעלי המכשירים הסלולרים האלה.

בעיה אחרת שיש היא עם האנשים שמדברים בקולי קולות. במיוחד אלה שיושבים מאחוריך, ומתכופפים קדימה כדי שלא ישמעו אותם (???), מה שרק מקרב את פיהם לאוזן שלך באופן מטריד למדי. והשיחה עדיין מתנהלת בקולי קולות. לאלה כבר יצא לי להעיר כמה פעמים. אני משתדל לבחור את הקרבות שלי נכון, כדי לא למצוא חורים שותתי דם בגופי לאחר מכן (חוב"תים, מה לעשות), אבל הנה מקבץ של כמה הערות שיצא לי לפזר:

• אתה רוצה לדבר גם עם אשתי?! כי היא שומעת אותך יופי! (מה שהוביל לתנועת שלילה מהירה של הראש ולשקט יחסי עד לסיום הנסיעה)
• תגידי לי, באיזו תחנה את יורדת? אה, ראשון? טוב (מאוכזב כזה). מה? סתם, פשוט רציתי לדעת כמה זמן נשאר לי לשמוע אותך מבלבלת לי ת'שכל! (דממה עד סוף הנסיעה. היא עברה למושב האחרון באוטובוס.)
• תגידי לה שהיא צודקת! מה פתאום הוא מפיל עליה את זה?! (לפרחה שמייעצת לחברתה איך להתמודד עם הבעל המעפן מבלי להתגרש. שוב – שקט יחסי עד לסיום הנסיעה).

אולי בעתיד אציין פה עוד כמה פנינים. בשלב מסויים חשבתי אפילו לעברת את הכרטיסים האלה. שתי הבעיות העיקריות שלי לביצוע של זה הוא זמן, כסף (להדפסה), ואומץ.

אחחח… הקתרזיס…

זה היה ממש טוב. אני צריך לכתוב יותר. חבל שהפסקתי לעשן, הייתי מעשן אחת עכשיו…

סופה של שנה – סופו של עידן

כן, הפוסט הזה יוצא קצת מאוחר, ולכן אני מנסה לדחוס בו כמה דברים ביחד. פשוט קרו לי המון דברים בחודש האחרון, ורק עכשיו הספקתי לסיים את הרשומה הזו.

נתחיל בדבר הראשון – בערב ראש השנה חל היום האחרון שלי בעבודה שלי בבזק בינלאומי. שש וחצי שנים עבדתי שם. זה המון. לפי מה אני קובע? לפי מספר האגפים והמחלקות שעברתי אצלם כדי להגיד להתראות לאנשים שאני מכיר.

במהלך התקופה הזו הספקתי לכהן בארבעה תפקידים, כשהחצי הראשון של היה בעיקר כחלק ממוקד התמיכה, והחצי השני היה כחלק מצוות ההדרכה. חלק גדול מהאנשים שהתחילו לעבוד איתי במוקד התפרסו והשתרשו בכל מיני עמדות בארגון. זה הופך את חווית העבודה בארגון למשהו מאוד אישי, ונותן אופי מאוד משפחתי למקום העבודה (כולם מכירים את כולם).

זו היתה תקופה כיפית, לימודית ומעשירה. למדתי המון, הן על העולם העסקי, והן על עצמי. למדתי איך דברים צריכים להתבצע, וגם איך עדיף שלא ייתבצעו.

את התודה שלי לכל מי שעבד איתי כבר אמרתי (מכתב הפרידה המלא שמור במערכת). מספיק לומר שהעליתי את הסף למכתבי פרידה בבזק בינלאומי. כעת נותרה לי התחייבות אחת.

במהלך שלוש וחצי השנים האחרונות תיפקדתי כמדריך ומפתח מערכי הדרכה בצוות ההדרכה. לאורך כל התקופה, מי שניהלה את הצוות היתה אורית אלקין. אמרתי את זה כבר בכמה מקומות, ועכשיו אני אומר זאת כאן: אורית היא הבוס הכי טוב שהיה לי עד היום (ועברתי כמה). אני אתגעגע אליה – לעידודים, למחמאות שחילקה, לאופן המקסים ושובה-לב שבו הייתה שוכחת משהו בכל מקום שבו התיישבה (בדרך כלל פלאפון), לאכפתיות, לגאווה והדאגה האמהית כלפי הצוות שהובילה. אורית, אני מאחל לך הצלחה בכל אשר תפני, ושתקבלי את ההכרה המלאה לה את ראויה בעקבות השינויים העתידיים לעבור על הצוות בקרוב.

שנה חדשה – התחלה חדשה

לכל מי ששאל אותי "מה קורה עם עבודה חדשה?", אמרתי שאני לא דואג יותר מדי. אני מכיר את עצמי מספיק טוב. והנה, לא הספקתי אפילו לומר "דמי אבטלה" וכבר מצאתי מקום עבודה חדש. בשמחה ובהתרגשות אני מצטרף בקרוב (אחרי חג הסוכות) לאנשים המוכשרים ב-metacafe. מה שאומר שאני הולך להיות שכן של יוחאי. הולך להיות מעניין…

גמר חתימה טובה

האמת היא שאני די אפיקורסי בכל הנושא של יום כיפור. הצום עצמו זה משהו שאני עושה עקב הרומאיות שבדבר. בסופו של דבר, אם אני מרגיש שהרעב גורם לי לראות דברים שהם לא באמת שם (מעבר לנורמה), אני אוכל. שתיה זה משהו שאני לא מוותר עליו בכל מקרה. יחד עם זאת, אני מאמין שיש ביום הזה מנהגים ראויים, וטוב שייעשו לפחות ביום זה בשנה, אם לא במהלך כל השנה (תפילה בבית הכנסת עם המון שלא צחצח את שיניו ולא אכל כלום ביממה האחרונה זה לא אחד מהם).

אם יש משהו שאני יכול לומר על עצמי בלב שלם, זה שאני לעולם לא פוגע במישהו בכוונה. זה פשוט לא באופי שלי. אז, אם יש מישהו שבשנה האחרונה פגעתי בו, ולא ידעתי מזה, אני מתנצל. באמת.

כל סוף הוא התחלה חדשה

חשבתי שעכשיו יהיו לי שלושה חודשים של אבטלה בבית, עם הילד. זה לא שזה נורא כל-כך. אני יכול לומר שבשבוע שיצא לי לשמש כעקרת בית נהניתי מאוד מהבילוי השוטף איתו. נראה לי שמעבר לתצורה שבה אבא חוזר רק בערב הביתה תהיה קשה לשנינו. היה רק קטע אחד שהייתי צריך איזה כמה שעות של חופש – ואז ביקשתי מאשתי שתיקח אותו ותלך להורים שלה. את הזמן שלי לבד ביליתי בסשן פרוע של BioShock. כן, אני יודע – ממש משולח רסן. אחלה משחק, למי שמעוניין לדעת.

בכל אופן, מסתבר שהמציאות חשבה אחרת, וכעת נותר לי שבוע כדי לנצל את עודף הזמן היקר שלי (יש דבר כזה?) עם המשפחה.

אז, לכל קוראיי, מכריי, וידידיי – אני מאחל לכם גמר חתימה טובה, ושנה מלאה בפוריות, עשייה, הצלחות, שלווה ושלום. מי ייתן ונשיג את כל שליבנו חפץ, ושאני אמצא דרכים פחות מליציות כדי לומר את אשר בליבי.

אמן.