היום בצהריים סבתא שלי נפטרה ממחלת אלצהיימר.

בניגוד למותו של סבא שלי, לאון, שהלך לעולמו לפני כשנתיים, במקרה שלה זה היה משהו צפוי, שרק המועד המדויק שלו לא היה ידוע, כיוון שאין תרופה למחלה הנוראית הזו.

כשסבא שלי נפטר, לא מצאתי מה לכתוב כאן. אולי זה בגלל שהיה חסר לי החלק השני. מעולם לא יכולתי לדמיין אותו ואותה בנפרד, ועכשיו כשהם ביחד, אולי אני מצליח סוף-סוף לתאר את זה במילים.

אני רק יכול לומר למי שמעולם לא נתקל במחלה הזו, או חווה את ההידרדרות הפיזית והמנטלית שמלווה את התקדמות המחלה, שאלצהיימר זו מחלה שטנית מאין כמוה.

זה עצוב, מטריד, מדכא, ומחריד בו-זמנית לראות כיצד מי שהכרת כזו ששמרה עליך כשההורים היו בחו"ל, שמחה וציפתה לכל ביקור שלך, הכינה לך ארוחות, ליטפה וחיבקה אותך, ושיבחה אותך בכל רגע שיכלה הופכת מאשה שמחה, בריאה (בכמה מובנים) בעלת סיפורים בשפע, אפילו כאלו שחוזרים על עצמם, ללא יותר מקליפת עור ובשר מצומקת שאינה מסוגלת אפילו לומר את שמה הפרטי.

זה תיאור קשה, אבל זו מחלת האלצהיימר. מחלה קשה, ללא שום כפפות משי.

אני וזוגתי חושבים שסבא שלי נפטר משברון לב זמן לא רב לאחר שבא לבקר אותה והיא פשוט לא זיהתה אותו. נסו לדמיין שמי שהייתה איתכם יותר משישים שנה ביחד לא מזהה אתכם. גם אתם הייתם מאבדים את החשק לחיות.

עכשיו אני מקווה לאחד משני דברים – אם אין חייים לאחר המוות, אז לפחות עכשיו הסבל שלה נגמר. ואם יש חיים לאחר המוות, אז שעכשיו היא והוא, בטי ולאון, שניהם ביחד והם רואים איזו משפחה מדהימה הם גידלו.

סבתא, סבא, אהבתי אתכם, ונראה לי שלא הבעתי את זה מספיק. אני יודע שאתם סולחים לי על כך ובטח גם על עוד דברים שאני אפילו לא זוכר, וזאת למרות שאפילו ששניכם מבוקרשט, האופי שלכם היה יותר פולני מרומני. זה חשוב לי לומר את זה, אפילו אם זה כבר מאוחר מדי. אז, סליחה. ותודה. על הכל.

נוחו על משכבכם בשלום. הרווחתם את זה ביושר.