תחבורה ציבורית עדיפה?

אצל גםהמודםשלידפוק יש המחשה יפה למסקנה הבלתי-נמנעת שתחבורה ציבורית היא הפתרון להרבה בעיות (זיהום, פקקים, מחנק ועוד). זה שבארץ החויה הזו היא כזו שעדיף להימנע ממנה, זה כבר סיפור אחר.

מודעות פרסומת

למה אתה לא מעדכן את הבלוג?

(יש לקרוא את הכותרת בקול מאנפף ומנדנד)

ומה התשובה? כי אין לי זמן. בחיי. עבר חודש מאז שהתחלתי לעבוד במטהקפה, ואת רוב הזמן הזה ביליתי בביצוע מטלות שקשורות לעבודה, או בבילוי עם המשפחה. לכתוב בבלוג? פחחחח. הלוואי.

אבל הנה, סוף סוף הצלחתי להתארגן ולהתאפס על שגרה כלשהי, והצלחתי למצוא את הזמן לכתוב.

אז מה חדש?

פיתוח תוכנה זה לא שירות לקוחות

אם יש משהו שאני ממש אוהב בעבודה החדשה, זה שיש הגדרה חדה וברורה מתי התוצר שלך אמור להיות מופץ ללקוח. קובעים תאריך יעד, וכולם (ממש כולם) מחוייבים לספק את הסחורה בתאריך הזה.

מה היה לי לפני זה? דמיינו לעצמכם שקובעים לי תאריך שבו אני מתחיל קורס הכשרה לנציגים חדשים. אני נערך לתאריך מסויים, משפר מערכים מפעם קודמת, מזמן כיתות (וזוהי מלחמה לא קטנה כשאתה לא היחיד שמעביר קורסים). שבוע לפני הקורס הכל כבר כמעט מוכן, אבל עכשיו באים אליך ואומרים לך שהקורס נדחה בשבוע (במקרה הטוב. במקרה הרע, הוא מוקדם בשבוע!). עכשיו, לך תמצא כיתות פנויות, שלא לדבר שזה הורס את כל התכניות שהיו לך לאותו שבוע שנדרס – אולי תיכננת הדרכות, ועכשיו צריך להזיז גם אותן…

עכשיו תארו לעצמכם שהסצנה הזו חוזרת על עצמה כל חודשיים. לא הייתם מתחרפנים?

אז עבר חודש, ואני כבר משתלב באופן מלא כמעט לגמרי בתהליכי הפיתוח, ואני ממש נהנה. האנשים שאיתם אני עובד הם באמת אחלה, ואני לומד המון, ומגלה שאני גם עדיין זוכר חלק גדול מהדברים שעסקתי בהם לפני 7 שנים, ושלמזלי, העקרונות הבסיסיים לא משתנים.

אני לא בכושר (אבל זה לא חדש)

אפשר לומר שבחודש האחרון מישהו בא ושפך דלי של מים צוננים על ראשי. הבנתי שאני חייב להוריד במשקל – לפחות 4 קילו. הדרך לא כל כך חשובה – מכון כושר, שאיבת שומן, או דיאטת רצח, אבל אני חייב להוריד אותם. אתם יודעים מה? הגיע הזמן. ראיתי פה הזדמנות לעשות ולפעול בכיוון שעליו חשבתי זה מכבר – אופניים.

קניתי אופני הרים (מהסוג האיכותי, לא פושטיות), קסדה, כפפות, מכנסי רכיבה (אשתי מסכימה איתי שזה סקסי) ונצנצים. קבעתי לוז שבועי, והתחלתי.

המסקנה הראשונה שהגעתי אליה היא שאני לא בכושר. ממש לא בכושר. הסשן הראשון שלי (מחנות האופניים אל הבית שלי) פשוט גמר אותי. אבל עכשיו, אחרי שבוע, אני יכול לומר שמרגישים בהבדל. הוא אמנם לא משמעותי, אבל זה מורגש. וזה כיף. אני ממש נהנה מזה. אני מחכה בקוצר רוח לכל יציאה לרכיבה.

אני מתחיל להבין את המכורים לעניין. גם בתחום הזה, יש גאדג'טים, רולס רויסים, ומה לא. הקטע הוא שאתה תמיד יכול לומר שזה למטרה טובה, מה שאי אפשר לומר על iPhone או על למבורגיני (לא, אי אפשר. אל תנסו לשכנע אותי אפילו). האמת היא שגם אני כבר פוזל לכל מיני דברים שעדיין לא רכשתי (שמתם לב ל"עדיין"?). תרמיל גב "נושם", למשל. משאבה. מד מרחק (שבא בחינם אם קונים מכשיר GPS!). יש עוד הרבה דוגמאות, והמזומן מוגבל.

אני ממש מחכה לראות מה יהיה בעוד שלושה שבועות. רק המחשבה על כך שירידה בארבע קילו היא ברת-השגה בפרק זמן של חודש גורמת לי לתחושת עילאיות. אתם יודעים מתי אני אדע שזה באמת עובד? כשאבוא לביקור במקום העבודה הקודם, ואנשים יסתכלו עליי בעיניים שיוצאות ממקומן, או שלא יזהו אותי בכלל (למרות שלזה יכולה להיות סיבה נוספת, פחות נעימה).

אבל היי, העיקר שאני נהנה, לא?

שכונה על גלגלים

לא יכול להיות שהכל טוב, נכון? נכון. הגענו לנקודה האפלה בכל העסק. מכיוון שאני גר בראשון לציון, והעבודה שלי נמצאת במגדל שלום בתל-אביב, הדרך ה"עדיפה" להגיע היא על-ידי תחבורה ציבורית, ועדיף עם כמה שפחות מעבר בין אמצעי אחד לאחר. יש כזה דבר, והוא נקרא קו 19 של דן. הקו הזה עובר דרך בת-ים וחולון, והוא מועד לדרומה של תל-אביב, כך שאתם יכולים לדמיין לעצמכם את המגוון הדמוגרפי שיוצא לי לחוות בבוקר ובערב. יצא לי להשתמש בעבר בשירותיו של קו זה – לפני כ-9 שנים. זה מדהים כמה יכול להשתנות בזמן הזה.

אם יש דבר אחד שמציק לי יותר מהכל, זה המכשירים הסלולרים. במיוחד אלו שיש להם ספיקר. אפילו השטן יושב איפה שהוא יושב (או מרחף?) ולא מאמין איך יצרני המכשירים האלה הצליחו להתעלות עליו בהמצאה הזו. זוועה. כבר יצא לי לחוות לפחות שלושה מקרים כאלה (את השלושה האלה אני זוכר במיוחד). זה מעניין שתמיד מדובר במוזיקה מזרחית או טראנסית שבוקעת מהטרנזיס… אה… טלפון. נכון שזה כמו לחזור 40 שנה אחורה? לטרנזיסטורים הקטנים האלה שהיו משמיעים רק במונו?

הקטע הוא שזה ברור שזה מציק לכולם (לפחות לאלה מבין הנוסעים שממש עובדים למחייתם), וגם לנהג. אבל מה? במקום שהנהג יעמיד את הנוסע במקומו, הוא מפעיל את הרדיו שלו, ומתחיל בתחרות עם הנוסע. אהההההה!!!!!! עכשיו מצד אחד אני שומע את זהבה בן, ומצד שני את הפלייליסט של גלגלצ! לעזאזל! נראה שפשוט כדאי להחזיר את המאבטחים לתחבורה הציבורית, רק לייעוד חדש.
בכלל, אני חושב שאין שום סיבה שבאוטובוסים יהיה רדיו. ואם יש, אז שיהיה מכוון לגל השקט, ללא יכולת להעביר תחנה. אחרת, אני מזמין את אקו"ם או אלי"ס או מה ששמם לא יהיה, לתבוע את דן על השמעה בציבור של חומרים המוגנים בזכויות יוצרים. כנ"ל גם את בעלי המכשירים הסלולרים האלה.

בעיה אחרת שיש היא עם האנשים שמדברים בקולי קולות. במיוחד אלה שיושבים מאחוריך, ומתכופפים קדימה כדי שלא ישמעו אותם (???), מה שרק מקרב את פיהם לאוזן שלך באופן מטריד למדי. והשיחה עדיין מתנהלת בקולי קולות. לאלה כבר יצא לי להעיר כמה פעמים. אני משתדל לבחור את הקרבות שלי נכון, כדי לא למצוא חורים שותתי דם בגופי לאחר מכן (חוב"תים, מה לעשות), אבל הנה מקבץ של כמה הערות שיצא לי לפזר:

  • אתה רוצה לדבר גם עם אשתי?! כי היא שומעת אותך יופי! (מה שהוביל לתנועת שלילה מהירה של הראש ולשקט יחסי עד לסיום הנסיעה)
  • תגידי לי, באיזו תחנה את יורדת? אה, ראשון? טוב (מאוכזב כזה). מה? סתם, פשוט רציתי לדעת כמה זמן נשאר לי לשמוע אותך מבלבלת לי ת'שכל! (דממה עד סוף הנסיעה. היא עברה למושב האחרון באוטובוס.)
  • תגידי לה שהיא צודקת! מה פתאום הוא מפיל עליה את זה?! (לפרחה שמייעצת לחברתה איך להתמודד עם הבעל המעפן מבלי להתגרש. שוב – שקט יחסי עד לסיום הנסיעה).

אולי בעתיד אציין פה עוד כמה פנינים. בשלב מסויים חשבתי אפילו לעברת את הכרטיסים האלה. שתי הבעיות העיקריות שלי לביצוע של זה הוא זמן, כסף (להדפסה), ואומץ.

אחחח… הקתרזיס…

זה היה ממש טוב. אני צריך לכתוב יותר. חבל שהפסקתי לעשן, הייתי מעשן אחת עכשיו…

פסקול לשעת ערב מוקדמת

נסו לדמיין מזג-אוויר שהוא לא קר מדי, ולא חם מדי. מזג-אוויר כזה שעושה לכם נעים. ללא אובך, ללא פיח, אוויר נקי. רוח קלה מלטפת את פניכם… השעה היא שש בערב, והשמש בדיוק נמצאת בשיא שקיעתה, צובעת את השמיים בגווני סגול, ורוד וכחול…

יש תמונה בראש? נפלא.

עכשיו, עם מזג האוויר הזה בראש, דמיינו את עצמכם במקום כלשהו שצופה לים. זה יכול להיות חוף הים האהוב עליכם בתל-אביב, בחוף עתלית, נמל יפו, ראש הנקרה… מה שבא לכם, העיקר שייצפה לים.

הצלחתם? אחלה.

עכשיו, דמיינו שאתם מחזיקים ביד את המשקה האהוב עליכם ביותר – וויסקי, בירה, יין, אספרסו, תה, מה שאתם הכי אוהבים. הרוח עדיין מלטפת בעדינות את פניכם, והשמש שולחת קרניים אחרונות לחמם קצת את עורכם לפני בוא החשיכה.

נעים, נכון?

הרשו לי להמליץ לכם על הפסקול המושלם לרגע שכזה. זה יישמע אולי מוזר קצת לחלקכם, אבל תנסו את זה פעם אחת בסיטואציה כמו שדמיינתם, ותיראו שזה הדבר שהולך הכי טוב ביחד עם הרוגע המושלם הזה. כשתהיו בסיטואציה כזו, והשעה תראה 18:05, תדליקו רדיו, וכוונו לגלי-צה"ל.
מה שתשמעו זה את תכנית הרדיו "פותחים ערב" שמוגשת על-ידי שמעון פרנס בכל יום בשבוע.

כן, זה ההוא מ"הטברנה". הג'ינג'י עם התכשיט בין האצבעות שניסה לעשות לנו שמח בכל שישי בערב. לא סבלתי את התכנית ההיא.

אז מה ההבדל? ההבדל הוא שתכנית הטלויזיה אירחה אמנים מתוך שיקולי רייטינג, ולא שיקולי איכות, וזה גם מה שיצא. לעומתה, תכנית הרדיו של פרנס לא כבולה בשיקולים דומים, ולכן הוא יכול להשמיע את מיטב המוזיקה הים-תיכונית כראות עיניו ושמוע אוזניו. וזה יוצא ממש, אבל ממש, טוב…

פעם, לא חשבתי שאהנה ממוזיקה יוונית, תורכית, צרפתית ועוד הרבה ז'אנרים אחרים. שמעון הצליח להמיר אותי. יש לו קול נעים, לשמעון. נשמע אחרת לגמרי מההמוניות של "הטברנה". הרבה יותר אינטימי ואישי. והמוזיקה… איזו מוזיקה! שתהיה לי בריא, שמעון.

לצערי, מרבית הפעמים שיוצא לי לשמוע את התכנית הם בדרך מהעבודה הביתה, בין אם בתחבורה ציבורית או ברכב הפרטי שלי (שמבלה בדרך-כלל אצל אשתי), אבל כל פעם שאני מקשיב לתכנית, עולה לי בראש הסיטואציה הדמיונית (אך לא-לא-מציאותית) שלעיל.

…אז? …מי רוצה לקבוע פגישה לשעה של רוגע ים-תיכוני באמצע השבוע?