מטהקפה מחפשת עובדים

סימן להתאוששות במשק?

שתי משרות פנויות חדשות במטהקפה: מפתח PHP ואיש QA. להלן המפרט:

PHP Developer

  • At least 2 years of experience in server side web development.
  • Experience in the following areas: PHP, Object-  oriented development, MySQL , SOAP
  • B.Sc. – an advantage
  • Excellent English reading and writing skills

QA Engineer

  • Develop and execute test plans, test cases, and testing methodologies to measure software quality ,
    Computer Science or related college degree preferred.
  • Excellent analytical and problem solving skills.
  • Develop and execute test plans, test cases, and testing methodologies to measure software quality.
  • Strong communication skills.
  • Advantages: Experience with PHP, MYSQL, JavaScript, HTML
  • Experience with automated testing tools.
  • Familiarity with setting up test environment for Windows, knowledge in Linux.

כל המעוניין, נא לשלוח קורות חיים לכתובת jobs[at]metacafe[dot]com

בהצלחה!

מודעות פרסומת

מטאקפה מחפשת עובדים חדשים

מקום העבודה שלי מתרחב ומגביר את פעילותו. זה אומר שמחפשים אצלנו עובדים חדשים. את פרטי המשרות אתם יכולים לקרוא כאן. אני מספר על זה קצת באיחור, אבל עדיף מאוחר מלעולם לא, נכון?

למען הסר ספק – עבדכם הנאמן מקבל בונוס נחמד על כל אחד שמתחיל לעבוד בחברה והגיע דרכו. אם מישהו מעוניין, אפשר לשלוח קורות חיים למייל שלי – roniyaniv [at] gmail [dot] com.

לתוצאות מיטביות, שכחו מהבונוס

בעבודה הקודמת שלי היה נושא אחד שעלה שוב ושוב בישיבות רבעון/חציון/שנתון – איך מפחיתים את אחוז התחלופה של הנציגים במוקדים? במילים אחרות, איך שומרים על הנציגים לאורך זמן?

לשאלה הזו עלו הרבה תשובות ורעיונות לפתרונות, אבל בין כל הדברים בלטה ההסכמה (לכאורה) שיש צורך לשמור על שיטת התמריצים שהונהגה, ובמידה ויש צורך – לשנותה בלבד (חס וחלילה מלבטלה לגמרי).

מה היא שיטת התמריצים, אתם שואלים? ובכן, באופן בסיסי, שיטת התמריצים שפעלה במוקדים אמרה כך: כעובד, מוצבים בפניך יעדים מסויימים בכל חודש. אם עמדת ביעדים שהוצבו לך במהלך החודש, אתה יכול לקבל סכום מסויים כתוספת למשכורת (שהתבססה על שעות עבודה). אם עמדת רק בחלק מהיעדים, תקבל רק חלק מהסכום. בנוסף על כך, ישנם תנאים מסויימים שיכולים לשלול ממך לחלוטין את התמריץ.

354260437_c62113ba63.jpgהאמונה הרווחת היתה שהתמריצים, כשמם כן הם – ממריצים את העובדים לספק תפוקה כלשהי שהיא מעבר לתפוקה הבסיסית. אמ'מה? אם העובד לא היה עומד בתפוקה הזו (של מעבר ל…), הוא נחשב ללא בסדר.

השאלה שתמיד עולה לי בראש כשאני חושב על זה היא – WTF?

החלק שתמיד שיגע אותי בכל העסק הזה הוא האופן שבו חושב התמריץ. כמעט אף פעם לא הבנתי אותו. נראה לי שרק אותם אנשים שתיכננו את התחשיב שלו, ושלדעתי מחזיקים בתואר שני בחשבונאות (לפחות), יודעים ומבינים איך העסק עבד. בכל פעם שנושא התמריץ עלה לדיון, היה ברור שלחלק מהנוכחים מבנה התחשיב לא ברור, ואם זה לא הורגש, אז תמיד היינו מקבלים דיווחים ממנהלי הצוותים או מסקרים שהופצו שגם חלק ניכר מהנציגים לא מבינים בכלל איך זה מחושב.

השיא היה במקרה אחד שבו שוב הועלה הנושא, והציגו לנו את התחשיב החדש. תוך כדי המצגת אני בוהה בשקפים, בטבלאות ובגרפים השונים ולאט לאט עולה לי מחשבה לראש – "משום מה, נראה לי שנציג לא יכול בכלל למלא 100% מהיעדים, וזה אפילו לא משנה כמה ייתאמץ!"

לתומי חשבתי שזה פשוט הידע המוגבל שלי בחשבונאות ומדידת שכר, והצגתי את השאלה למציג, תוך ציפיה לזה שיעמידו אותי על טעותי, אבל הסתבר שלא כך הוא הדבר. "אתה צודק!" היתה התשובה.

הייתי בהלם. האם לאף אחד מהסובבים אותי זה לא ברור שהבטחת אי-יכולת למלא יעדים זו הדרך הוודאית לתסכל עובד? האם אני היחיד שזה נראה לו עקום ברמת התכנון?

לא עזרו ההתנגדויות שלי לשיטה, והיא עברה משלב התכנון לשלב היישום. חצי שנה אחרי זה, מישהו קלט את מה שהתרעתי עליו חצי שנה לפני זה, והשיטה שונתה. שוב. על זה יש לי רק דבר אחד לומר: כאילו, דה?

שיטת התמריצים הונהגה לא רק בקרב העובדים הזוטרים, אלא גם בקרב ההנהלה. מהזוטרה ועד לבכירה ביותר. כל אחד עם היעדים שלו.

כל כמה זמן (בדרך כלל פעם בחצי שנה או שנה) היו מודיעים שהשיטה הנוכחית כנראה לא עובדת כמו שצריך ויש צורך לשנות את האופן שבו הדברים מתנהלים.

עד כאן, אין שום דבר חדש תחת השמש. לדעתי, ואני אומר זאת רק מתוך מה ששמעתי, כמעט כל ספק תקשורת בארץ, ועוד חברות אחרות שמחזיקות מוקדי שירות, עובדים בשיטה די דומה לזה.

להמשיך לקרוא

סרט אימה ב-10 שניות

אני יושב ורואה את הפרומואים לתכנית כלבוטק הקרובה – המטפלת האלימה מרמת השרון – והתחושות הרבות שעולות לי קשות לתיאור. כעס. תדהמה. חוסר אמונה במראה עיני. פחד. נשימה מואצת. העיניים לא רוצות לראות. היד רוצה להכות. חזק. לפרק לה ת'צורה.

אשתי אומרת לי "אולי אני פשוט אשאר בבית ואטפל בילדים?" ואני חושב – זה לא רעיון רע כל כך. מי צריך את כל הצרות האלה?

ואני לא מבין את המטפלות האלה – כן, מטפלות. תהיו בטוחים שיש עוד כאלה. שמישהו בבקשה יסביר לי כתוצאה ממה זה? שחיקה? חסכי ילדות? תחושת כוח? מה? מה גורם לאדם לעשות דברים כאלה לילד חסר אונים? אולי יש לזה פתרון? אולי הפתרון הוא מה שאשתי אמרה…

יש לי תחושה שבסופו של דבר, ולא תעזור שום פמיניסטית תורנית שתמחה – מרגע שבאים ילדים, האמא היא זו שמותאמת הכי טוב לטפל בהם ולגדל אותם.

באיזשהו מקום אני חושב שצריך לעשות רגרסיה כלשהי. לאפשר לאחד מההורים להישאר בבית, ולקבל זאת כנורמה. לאפשר כך שהשכר של ההורה שעובד מחוץ לבית יגדל כדי לחפות על ההורה שבבית (ושאף אחד לא יעבוד עליכם לרגע אחד – להישאר בבית עם הילדים זו עבודה קשה, אם לא בין הקשות ביותר שיש).

אחרי שכתבתי את הפסקה האחרונה היתה לי הארה קטנה – המטפלות האלה מקבלות כסף כדי לטפל בילדים שדי קשה לטפל בהם. מבחינתם, הילדים האלה הם גורם הכנסה ותו לא. אין להן את ההתניה לאהוב כל אחד ואחד מהם כמו שיש להורה שליוה את ילדיו מלידתם. כסף בא והולך. תמיד אפשר למצוא הכנסה אחרת. ילד – לא. שמחת חיים שאבדה – לא. ילדות מאושרת שנרמסה תחת יד אלימה – לא.

עצוב לי. אני חושב על הילד שלי שאוטוטו בן שנה וחצי, ובינתיים אנחנו איכשהו מצליחים לארגן שהסבתות (שתזכנה לחיים ארוכים) יטפלו בו בזמן שאנחנו בעבודה. מתישהו זה ייגמר, אני אומר לעצמי. צריכים למצוא משפחתון (עלבון למושג בימינו). אבל הלב לא נותן – אחרי מראות שכאלה. אולי באמת עדיף שתישארי בבית, אמא'לה. מה עם הכסף? שטויות – נסתדר. העיקר הבריאות.

ומה אומרים לילד אחרי שהוא עובד דבר כזה? איך סולחים לעצמך אחרי דבר כזה? שנתת לילד שלך לסבול ככה? אז נכון, לא ידעת. אבל זה לא משנה את העובדה שזה קרה. איך הורה שנותן את נשמת אפו לילד שלו יכול לחיות עם עצמו אחרי זה? לא יודע, וגם לא רוצה לדעת. לא מקנא בהורים האלה. אני בטוח שאני לא היחיד.

שאיפה ארוכה…

נשיפה…

לפרסם.

למה אתה לא מעדכן את הבלוג?

(יש לקרוא את הכותרת בקול מאנפף ומנדנד)

ומה התשובה? כי אין לי זמן. בחיי. עבר חודש מאז שהתחלתי לעבוד במטהקפה, ואת רוב הזמן הזה ביליתי בביצוע מטלות שקשורות לעבודה, או בבילוי עם המשפחה. לכתוב בבלוג? פחחחח. הלוואי.

אבל הנה, סוף סוף הצלחתי להתארגן ולהתאפס על שגרה כלשהי, והצלחתי למצוא את הזמן לכתוב.

אז מה חדש?

פיתוח תוכנה זה לא שירות לקוחות

אם יש משהו שאני ממש אוהב בעבודה החדשה, זה שיש הגדרה חדה וברורה מתי התוצר שלך אמור להיות מופץ ללקוח. קובעים תאריך יעד, וכולם (ממש כולם) מחוייבים לספק את הסחורה בתאריך הזה.

מה היה לי לפני זה? דמיינו לעצמכם שקובעים לי תאריך שבו אני מתחיל קורס הכשרה לנציגים חדשים. אני נערך לתאריך מסויים, משפר מערכים מפעם קודמת, מזמן כיתות (וזוהי מלחמה לא קטנה כשאתה לא היחיד שמעביר קורסים). שבוע לפני הקורס הכל כבר כמעט מוכן, אבל עכשיו באים אליך ואומרים לך שהקורס נדחה בשבוע (במקרה הטוב. במקרה הרע, הוא מוקדם בשבוע!). עכשיו, לך תמצא כיתות פנויות, שלא לדבר שזה הורס את כל התכניות שהיו לך לאותו שבוע שנדרס – אולי תיכננת הדרכות, ועכשיו צריך להזיז גם אותן…

עכשיו תארו לעצמכם שהסצנה הזו חוזרת על עצמה כל חודשיים. לא הייתם מתחרפנים?

אז עבר חודש, ואני כבר משתלב באופן מלא כמעט לגמרי בתהליכי הפיתוח, ואני ממש נהנה. האנשים שאיתם אני עובד הם באמת אחלה, ואני לומד המון, ומגלה שאני גם עדיין זוכר חלק גדול מהדברים שעסקתי בהם לפני 7 שנים, ושלמזלי, העקרונות הבסיסיים לא משתנים.

אני לא בכושר (אבל זה לא חדש)

אפשר לומר שבחודש האחרון מישהו בא ושפך דלי של מים צוננים על ראשי. הבנתי שאני חייב להוריד במשקל – לפחות 4 קילו. הדרך לא כל כך חשובה – מכון כושר, שאיבת שומן, או דיאטת רצח, אבל אני חייב להוריד אותם. אתם יודעים מה? הגיע הזמן. ראיתי פה הזדמנות לעשות ולפעול בכיוון שעליו חשבתי זה מכבר – אופניים.

קניתי אופני הרים (מהסוג האיכותי, לא פושטיות), קסדה, כפפות, מכנסי רכיבה (אשתי מסכימה איתי שזה סקסי) ונצנצים. קבעתי לוז שבועי, והתחלתי.

המסקנה הראשונה שהגעתי אליה היא שאני לא בכושר. ממש לא בכושר. הסשן הראשון שלי (מחנות האופניים אל הבית שלי) פשוט גמר אותי. אבל עכשיו, אחרי שבוע, אני יכול לומר שמרגישים בהבדל. הוא אמנם לא משמעותי, אבל זה מורגש. וזה כיף. אני ממש נהנה מזה. אני מחכה בקוצר רוח לכל יציאה לרכיבה.

אני מתחיל להבין את המכורים לעניין. גם בתחום הזה, יש גאדג'טים, רולס רויסים, ומה לא. הקטע הוא שאתה תמיד יכול לומר שזה למטרה טובה, מה שאי אפשר לומר על iPhone או על למבורגיני (לא, אי אפשר. אל תנסו לשכנע אותי אפילו). האמת היא שגם אני כבר פוזל לכל מיני דברים שעדיין לא רכשתי (שמתם לב ל"עדיין"?). תרמיל גב "נושם", למשל. משאבה. מד מרחק (שבא בחינם אם קונים מכשיר GPS!). יש עוד הרבה דוגמאות, והמזומן מוגבל.

אני ממש מחכה לראות מה יהיה בעוד שלושה שבועות. רק המחשבה על כך שירידה בארבע קילו היא ברת-השגה בפרק זמן של חודש גורמת לי לתחושת עילאיות. אתם יודעים מתי אני אדע שזה באמת עובד? כשאבוא לביקור במקום העבודה הקודם, ואנשים יסתכלו עליי בעיניים שיוצאות ממקומן, או שלא יזהו אותי בכלל (למרות שלזה יכולה להיות סיבה נוספת, פחות נעימה).

אבל היי, העיקר שאני נהנה, לא?

שכונה על גלגלים

לא יכול להיות שהכל טוב, נכון? נכון. הגענו לנקודה האפלה בכל העסק. מכיוון שאני גר בראשון לציון, והעבודה שלי נמצאת במגדל שלום בתל-אביב, הדרך ה"עדיפה" להגיע היא על-ידי תחבורה ציבורית, ועדיף עם כמה שפחות מעבר בין אמצעי אחד לאחר. יש כזה דבר, והוא נקרא קו 19 של דן. הקו הזה עובר דרך בת-ים וחולון, והוא מועד לדרומה של תל-אביב, כך שאתם יכולים לדמיין לעצמכם את המגוון הדמוגרפי שיוצא לי לחוות בבוקר ובערב. יצא לי להשתמש בעבר בשירותיו של קו זה – לפני כ-9 שנים. זה מדהים כמה יכול להשתנות בזמן הזה.

אם יש דבר אחד שמציק לי יותר מהכל, זה המכשירים הסלולרים. במיוחד אלו שיש להם ספיקר. אפילו השטן יושב איפה שהוא יושב (או מרחף?) ולא מאמין איך יצרני המכשירים האלה הצליחו להתעלות עליו בהמצאה הזו. זוועה. כבר יצא לי לחוות לפחות שלושה מקרים כאלה (את השלושה האלה אני זוכר במיוחד). זה מעניין שתמיד מדובר במוזיקה מזרחית או טראנסית שבוקעת מהטרנזיס… אה… טלפון. נכון שזה כמו לחזור 40 שנה אחורה? לטרנזיסטורים הקטנים האלה שהיו משמיעים רק במונו?

הקטע הוא שזה ברור שזה מציק לכולם (לפחות לאלה מבין הנוסעים שממש עובדים למחייתם), וגם לנהג. אבל מה? במקום שהנהג יעמיד את הנוסע במקומו, הוא מפעיל את הרדיו שלו, ומתחיל בתחרות עם הנוסע. אהההההה!!!!!! עכשיו מצד אחד אני שומע את זהבה בן, ומצד שני את הפלייליסט של גלגלצ! לעזאזל! נראה שפשוט כדאי להחזיר את המאבטחים לתחבורה הציבורית, רק לייעוד חדש.
בכלל, אני חושב שאין שום סיבה שבאוטובוסים יהיה רדיו. ואם יש, אז שיהיה מכוון לגל השקט, ללא יכולת להעביר תחנה. אחרת, אני מזמין את אקו"ם או אלי"ס או מה ששמם לא יהיה, לתבוע את דן על השמעה בציבור של חומרים המוגנים בזכויות יוצרים. כנ"ל גם את בעלי המכשירים הסלולרים האלה.

בעיה אחרת שיש היא עם האנשים שמדברים בקולי קולות. במיוחד אלה שיושבים מאחוריך, ומתכופפים קדימה כדי שלא ישמעו אותם (???), מה שרק מקרב את פיהם לאוזן שלך באופן מטריד למדי. והשיחה עדיין מתנהלת בקולי קולות. לאלה כבר יצא לי להעיר כמה פעמים. אני משתדל לבחור את הקרבות שלי נכון, כדי לא למצוא חורים שותתי דם בגופי לאחר מכן (חוב"תים, מה לעשות), אבל הנה מקבץ של כמה הערות שיצא לי לפזר:

  • אתה רוצה לדבר גם עם אשתי?! כי היא שומעת אותך יופי! (מה שהוביל לתנועת שלילה מהירה של הראש ולשקט יחסי עד לסיום הנסיעה)
  • תגידי לי, באיזו תחנה את יורדת? אה, ראשון? טוב (מאוכזב כזה). מה? סתם, פשוט רציתי לדעת כמה זמן נשאר לי לשמוע אותך מבלבלת לי ת'שכל! (דממה עד סוף הנסיעה. היא עברה למושב האחרון באוטובוס.)
  • תגידי לה שהיא צודקת! מה פתאום הוא מפיל עליה את זה?! (לפרחה שמייעצת לחברתה איך להתמודד עם הבעל המעפן מבלי להתגרש. שוב – שקט יחסי עד לסיום הנסיעה).

אולי בעתיד אציין פה עוד כמה פנינים. בשלב מסויים חשבתי אפילו לעברת את הכרטיסים האלה. שתי הבעיות העיקריות שלי לביצוע של זה הוא זמן, כסף (להדפסה), ואומץ.

אחחח… הקתרזיס…

זה היה ממש טוב. אני צריך לכתוב יותר. חבל שהפסקתי לעשן, הייתי מעשן אחת עכשיו…

לכבוד השנה החדשה

סופה של שנה – סופו של עידן

כן, הפוסט הזה יוצא קצת מאוחר, ולכן אני מנסה לדחוס בו כמה דברים ביחד. פשוט קרו לי המון דברים בחודש האחרון, ורק עכשיו הספקתי לסיים את הרשומה הזו.

נתחיל בדבר הראשון – בערב ראש השנה חל היום האחרון שלי בעבודה שלי בבזק בינלאומי. שש וחצי שנים עבדתי שם. זה המון. לפי מה אני קובע? לפי מספר האגפים והמחלקות שעברתי אצלם כדי להגיד להתראות לאנשים שאני מכיר.

במהלך התקופה הזו הספקתי לכהן בארבעה תפקידים, כשהחצי הראשון של היה בעיקר כחלק ממוקד התמיכה, והחצי השני היה כחלק מצוות ההדרכה. חלק גדול מהאנשים שהתחילו לעבוד איתי במוקד התפרסו והשתרשו בכל מיני עמדות בארגון. זה הופך את חווית העבודה בארגון למשהו מאוד אישי, ונותן אופי מאוד משפחתי למקום העבודה (כולם מכירים את כולם).

זו היתה תקופה כיפית, לימודית ומעשירה. למדתי המון, הן על העולם העסקי, והן על עצמי. למדתי איך דברים צריכים להתבצע, וגם איך עדיף שלא ייתבצעו.

את התודה שלי לכל מי שעבד איתי כבר אמרתי (מכתב הפרידה המלא שמור במערכת). מספיק לומר שהעליתי את הסף למכתבי פרידה בבזק בינלאומי. כעת נותרה לי התחייבות אחת.

במהלך שלוש וחצי השנים האחרונות תיפקדתי כמדריך ומפתח מערכי הדרכה בצוות ההדרכה. לאורך כל התקופה, מי שניהלה את הצוות היתה אורית אלקין. אמרתי את זה כבר בכמה מקומות, ועכשיו אני אומר זאת כאן: אורית היא הבוס הכי טוב שהיה לי עד היום (ועברתי כמה). אני אתגעגע אליה – לעידודים, למחמאות שחילקה, לאופן המקסים ושובה-לב שבו הייתה שוכחת משהו בכל מקום שבו התיישבה (בדרך כלל פלאפון), לאכפתיות, לגאווה והדאגה האמהית כלפי הצוות שהובילה. אורית, אני מאחל לך הצלחה בכל אשר תפני, ושתקבלי את ההכרה המלאה לה את ראויה בעקבות השינויים העתידיים לעבור על הצוות בקרוב.

שנה חדשה – התחלה חדשה

לכל מי ששאל אותי "מה קורה עם עבודה חדשה?", אמרתי שאני לא דואג יותר מדי. אני מכיר את עצמי מספיק טוב. והנה, לא הספקתי אפילו לומר "דמי אבטלה" וכבר מצאתי מקום עבודה חדש. בשמחה ובהתרגשות אני מצטרף בקרוב (אחרי חג הסוכות) לאנשים המוכשרים ב-metacafe. מה שאומר שאני הולך להיות שכן של יוחאי. הולך להיות מעניין…

גמר חתימה טובה

האמת היא שאני די אפיקורסי בכל הנושא של יום כיפור. הצום עצמו זה משהו שאני עושה עקב הרומאיות שבדבר. בסופו של דבר, אם אני מרגיש שהרעב גורם לי לראות דברים שהם לא באמת שם (מעבר לנורמה), אני אוכל. שתיה זה משהו שאני לא מוותר עליו בכל מקרה. יחד עם זאת, אני מאמין שיש ביום הזה מנהגים ראויים, וטוב שייעשו לפחות ביום זה בשנה, אם לא במהלך כל השנה (תפילה בבית הכנסת עם המון שלא צחצח את שיניו ולא אכל כלום ביממה האחרונה זה לא אחד מהם).

אם יש משהו שאני יכול לומר על עצמי בלב שלם, זה שאני לעולם לא פוגע במישהו בכוונה. זה פשוט לא באופי שלי. אז, אם יש מישהו שבשנה האחרונה פגעתי בו, ולא ידעתי מזה, אני מתנצל. באמת.

כל סוף הוא התחלה חדשה

חשבתי שעכשיו יהיו לי שלושה חודשים של אבטלה בבית, עם הילד. זה לא שזה נורא כל-כך. אני יכול לומר שבשבוע שיצא לי לשמש כעקרת בית נהניתי מאוד מהבילוי השוטף איתו. נראה לי שמעבר לתצורה שבה אבא חוזר רק בערב הביתה תהיה קשה לשנינו. היה רק קטע אחד שהייתי צריך איזה כמה שעות של חופש – ואז ביקשתי מאשתי שתיקח אותו ותלך להורים שלה. את הזמן שלי לבד ביליתי בסשן פרוע של BioShock. כן, אני יודע – ממש משולח רסן. אחלה משחק, למי שמעוניין לדעת.

בכל אופן, מסתבר שהמציאות חשבה אחרת, וכעת נותר לי שבוע כדי לנצל את עודף הזמן היקר שלי (יש דבר כזה?) עם המשפחה.

אז, לכל קוראיי, מכריי, וידידיי – אני מאחל לכם גמר חתימה טובה, ושנה מלאה בפוריות, עשייה, הצלחות, שלווה ושלום. מי ייתן ונשיג את כל שליבנו חפץ, ושאני אמצא דרכים פחות מליציות כדי לומר את אשר בליבי.

אמן.

ערב מלא תובנות

אתמול אספו אצלנו את מנהלי אגף השירות של החברה (אני כלול בזה) לשלוש שעות בהן הציגו בפנינו את התכנית לפיתוח ואימון של מנהלי הארגון לשנת העבודה הנוכחית.

זה התחיל בהרצאה קצרה של הביג בוס (של האגף) אשר לא היתה משהו יוצא דופן. סתם עוד מצגת עם יותר מדי רשימות מנוקדות, ובלי הרבה תוכן חדש.

אחר כך, הציגו בפנינו את התכנית עצמה. מי שהציגה אותה היא מישהי מהצוות שלי, מנהלת הדרכה שאחראית על הפרוייקט הזה. לצערי אומר שנראה לי שהיא קצת התרגשה, או התלהבה, כי היא דיברה ממש מהר. לא נראה לי שרוב האנשים קלטו מה נאמר להם (והמצגת לא עזרה – שוב, יותר מדי מלל).

אבל אז…

הציגו בפנינו את ד"ר צבי ברק. הרושם הראשוני הוא של גבר בשנות ה-50 שלו, שמנמן ומקריח, וחייכן מ-א-ו-ד. וזה היה המפתח לכל ההרצאה שלו. לפני שבאנו לכנס, רציתי לחפש את השם שלו בגוגל, ולא הספקתי. בדיעבד, אני חייב לציין שכנראה באופן נדיר למדי, החליטו בהנהלה שלנו לשפוך קצת יותר כסף מהרגיל, כי מסתבר ששמו של ד"ר ברק הולך לפניו בתחום מדעי ההתנהגות. הוא כתב שלושה ספרים שעל חלקם שמעתי בעבר, אבל לא הייתי מודע למי שכתב אותם: "מצויינות אישית וארגונית", "הומור בניהול" ו-"חוכמת הניהול באימרה ובשנינה". אפשר לרכוש אותם דרך האתר שלו, ואני ממש שוקל לרכוש אותם.

ההרצאה הייתה מעניינת, דינמית, מצחיקה, מעוררת מחשבה, מרתקת, מבדרת והכל גם ללא שקף אחד בלבד (וגם אין צורך). היה שווה כל רגע.

אם יש מי מהקוראים שלי שאחראים על תחום או אגף כלשהו ותפקידם כולל ניהול של מנהלים, אני ממליץ לכם בחום רב לשקול את השימוש ביכולות של ד"ר ברק. המנהלים שלכם יודו לכם.