סרט אימה ב-10 שניות

אני יושב ורואה את הפרומואים לתכנית כלבוטק הקרובה – המטפלת האלימה מרמת השרון – והתחושות הרבות שעולות לי קשות לתיאור. כעס. תדהמה. חוסר אמונה במראה עיני. פחד. נשימה מואצת. העיניים לא רוצות לראות. היד רוצה להכות. חזק. לפרק לה ת'צורה.

אשתי אומרת לי "אולי אני פשוט אשאר בבית ואטפל בילדים?" ואני חושב – זה לא רעיון רע כל כך. מי צריך את כל הצרות האלה?

ואני לא מבין את המטפלות האלה – כן, מטפלות. תהיו בטוחים שיש עוד כאלה. שמישהו בבקשה יסביר לי כתוצאה ממה זה? שחיקה? חסכי ילדות? תחושת כוח? מה? מה גורם לאדם לעשות דברים כאלה לילד חסר אונים? אולי יש לזה פתרון? אולי הפתרון הוא מה שאשתי אמרה…

יש לי תחושה שבסופו של דבר, ולא תעזור שום פמיניסטית תורנית שתמחה – מרגע שבאים ילדים, האמא היא זו שמותאמת הכי טוב לטפל בהם ולגדל אותם.

באיזשהו מקום אני חושב שצריך לעשות רגרסיה כלשהי. לאפשר לאחד מההורים להישאר בבית, ולקבל זאת כנורמה. לאפשר כך שהשכר של ההורה שעובד מחוץ לבית יגדל כדי לחפות על ההורה שבבית (ושאף אחד לא יעבוד עליכם לרגע אחד – להישאר בבית עם הילדים זו עבודה קשה, אם לא בין הקשות ביותר שיש).

אחרי שכתבתי את הפסקה האחרונה היתה לי הארה קטנה – המטפלות האלה מקבלות כסף כדי לטפל בילדים שדי קשה לטפל בהם. מבחינתם, הילדים האלה הם גורם הכנסה ותו לא. אין להן את ההתניה לאהוב כל אחד ואחד מהם כמו שיש להורה שליוה את ילדיו מלידתם. כסף בא והולך. תמיד אפשר למצוא הכנסה אחרת. ילד – לא. שמחת חיים שאבדה – לא. ילדות מאושרת שנרמסה תחת יד אלימה – לא.

עצוב לי. אני חושב על הילד שלי שאוטוטו בן שנה וחצי, ובינתיים אנחנו איכשהו מצליחים לארגן שהסבתות (שתזכנה לחיים ארוכים) יטפלו בו בזמן שאנחנו בעבודה. מתישהו זה ייגמר, אני אומר לעצמי. צריכים למצוא משפחתון (עלבון למושג בימינו). אבל הלב לא נותן – אחרי מראות שכאלה. אולי באמת עדיף שתישארי בבית, אמא'לה. מה עם הכסף? שטויות – נסתדר. העיקר הבריאות.

ומה אומרים לילד אחרי שהוא עובד דבר כזה? איך סולחים לעצמך אחרי דבר כזה? שנתת לילד שלך לסבול ככה? אז נכון, לא ידעת. אבל זה לא משנה את העובדה שזה קרה. איך הורה שנותן את נשמת אפו לילד שלו יכול לחיות עם עצמו אחרי זה? לא יודע, וגם לא רוצה לדעת. לא מקנא בהורים האלה. אני בטוח שאני לא היחיד.

שאיפה ארוכה…

נשיפה…

לפרסם.

מודעות פרסומת

לכבוד השנה החדשה

סופה של שנה – סופו של עידן

כן, הפוסט הזה יוצא קצת מאוחר, ולכן אני מנסה לדחוס בו כמה דברים ביחד. פשוט קרו לי המון דברים בחודש האחרון, ורק עכשיו הספקתי לסיים את הרשומה הזו.

נתחיל בדבר הראשון – בערב ראש השנה חל היום האחרון שלי בעבודה שלי בבזק בינלאומי. שש וחצי שנים עבדתי שם. זה המון. לפי מה אני קובע? לפי מספר האגפים והמחלקות שעברתי אצלם כדי להגיד להתראות לאנשים שאני מכיר.

במהלך התקופה הזו הספקתי לכהן בארבעה תפקידים, כשהחצי הראשון של היה בעיקר כחלק ממוקד התמיכה, והחצי השני היה כחלק מצוות ההדרכה. חלק גדול מהאנשים שהתחילו לעבוד איתי במוקד התפרסו והשתרשו בכל מיני עמדות בארגון. זה הופך את חווית העבודה בארגון למשהו מאוד אישי, ונותן אופי מאוד משפחתי למקום העבודה (כולם מכירים את כולם).

זו היתה תקופה כיפית, לימודית ומעשירה. למדתי המון, הן על העולם העסקי, והן על עצמי. למדתי איך דברים צריכים להתבצע, וגם איך עדיף שלא ייתבצעו.

את התודה שלי לכל מי שעבד איתי כבר אמרתי (מכתב הפרידה המלא שמור במערכת). מספיק לומר שהעליתי את הסף למכתבי פרידה בבזק בינלאומי. כעת נותרה לי התחייבות אחת.

במהלך שלוש וחצי השנים האחרונות תיפקדתי כמדריך ומפתח מערכי הדרכה בצוות ההדרכה. לאורך כל התקופה, מי שניהלה את הצוות היתה אורית אלקין. אמרתי את זה כבר בכמה מקומות, ועכשיו אני אומר זאת כאן: אורית היא הבוס הכי טוב שהיה לי עד היום (ועברתי כמה). אני אתגעגע אליה – לעידודים, למחמאות שחילקה, לאופן המקסים ושובה-לב שבו הייתה שוכחת משהו בכל מקום שבו התיישבה (בדרך כלל פלאפון), לאכפתיות, לגאווה והדאגה האמהית כלפי הצוות שהובילה. אורית, אני מאחל לך הצלחה בכל אשר תפני, ושתקבלי את ההכרה המלאה לה את ראויה בעקבות השינויים העתידיים לעבור על הצוות בקרוב.

שנה חדשה – התחלה חדשה

לכל מי ששאל אותי "מה קורה עם עבודה חדשה?", אמרתי שאני לא דואג יותר מדי. אני מכיר את עצמי מספיק טוב. והנה, לא הספקתי אפילו לומר "דמי אבטלה" וכבר מצאתי מקום עבודה חדש. בשמחה ובהתרגשות אני מצטרף בקרוב (אחרי חג הסוכות) לאנשים המוכשרים ב-metacafe. מה שאומר שאני הולך להיות שכן של יוחאי. הולך להיות מעניין…

גמר חתימה טובה

האמת היא שאני די אפיקורסי בכל הנושא של יום כיפור. הצום עצמו זה משהו שאני עושה עקב הרומאיות שבדבר. בסופו של דבר, אם אני מרגיש שהרעב גורם לי לראות דברים שהם לא באמת שם (מעבר לנורמה), אני אוכל. שתיה זה משהו שאני לא מוותר עליו בכל מקרה. יחד עם זאת, אני מאמין שיש ביום הזה מנהגים ראויים, וטוב שייעשו לפחות ביום זה בשנה, אם לא במהלך כל השנה (תפילה בבית הכנסת עם המון שלא צחצח את שיניו ולא אכל כלום ביממה האחרונה זה לא אחד מהם).

אם יש משהו שאני יכול לומר על עצמי בלב שלם, זה שאני לעולם לא פוגע במישהו בכוונה. זה פשוט לא באופי שלי. אז, אם יש מישהו שבשנה האחרונה פגעתי בו, ולא ידעתי מזה, אני מתנצל. באמת.

כל סוף הוא התחלה חדשה

חשבתי שעכשיו יהיו לי שלושה חודשים של אבטלה בבית, עם הילד. זה לא שזה נורא כל-כך. אני יכול לומר שבשבוע שיצא לי לשמש כעקרת בית נהניתי מאוד מהבילוי השוטף איתו. נראה לי שמעבר לתצורה שבה אבא חוזר רק בערב הביתה תהיה קשה לשנינו. היה רק קטע אחד שהייתי צריך איזה כמה שעות של חופש – ואז ביקשתי מאשתי שתיקח אותו ותלך להורים שלה. את הזמן שלי לבד ביליתי בסשן פרוע של BioShock. כן, אני יודע – ממש משולח רסן. אחלה משחק, למי שמעוניין לדעת.

בכל אופן, מסתבר שהמציאות חשבה אחרת, וכעת נותר לי שבוע כדי לנצל את עודף הזמן היקר שלי (יש דבר כזה?) עם המשפחה.

אז, לכל קוראיי, מכריי, וידידיי – אני מאחל לכם גמר חתימה טובה, ושנה מלאה בפוריות, עשייה, הצלחות, שלווה ושלום. מי ייתן ונשיג את כל שליבנו חפץ, ושאני אמצא דרכים פחות מליציות כדי לומר את אשר בליבי.

אמן.

ליאון ינקו

ליאון ינקו זה סבא שלי, אבא של אבא שלי. היום לקראת בוקר הוא נפטר – מצאו אותו בבוקר ללא רוח חיים במיטתו בבית האבות.

לקראת ערב, בהלוייה, היתה הפעם הראשונה בכל החיים שלי שבכיתי ביחד עם אבא שלי.

אין לי מילים יותר. כמה עצוב.