שבת בבוקר

מתעוררים ביחד, הקטנצ'יק ער, עושה שטויות, מצחקק, מברבר, אבל בשלב מסויים גם נהיה רעב. טוב, הגיוני. הולכים לכיוון המטבח, האשה ניגשת ופותחת את המקרר כדי למצוא את האוכל שלו, ואני מושיב אותו בכסא. תוך כדי הפעולה, אני מזהה מעין תזוזה על הרצפה, ונקודות לבנות כאלה. לוקח לי שתי שניות כדי לקלוט מה אני רואה…

"יו, תראי!"

אשתי מתבוננת, ותוך שתי שניות יוצאת מפיה מין צווחה דקה ואחידה. צווחה של צמרמורת. רצפת המטבח שלנו הפכה למגרש משחקים של רימות זבובים. חלקן אפילו נדדו לכיוון הסלון. מדובר על כמות רצינית, לא עשר ולא עשרים, אלא כמה עשרות.

housefly_maggots_sm1.jpgמה עושים? אין הרבה ברירות. התהליך צריך להתחיל בניקוי הרצפה ואיסוף הרימות הקיימות, איתור מקור הנגע, ריסוס, ניקוי יסודי, וריסוס נוסף כדי להיות בטוחים וגם כדי לספק את יצר הנקמנות.

טוב, אז מתחילים למעוך ולאסוף. בהתחלה, היה מאוד קשה להניע את אשתי. תכל'ס? מגיע לה צל"ש על האופן שבו היא הצליחה לתפקד. אפילו אני, שבדרך כלל רגוע יחסית כשיש ג'וק בבית, הרגשתי צמרמורת של ממש, ואני אומר לכם משהו נוסף: כשאתה רואה כל כך הרבה רמשים בבת-אחת, ועוד כאלה שאתה יודע שקשורים לדברים כמו בשר רקוב, אתה ממש מתחיל להרגיש כאילו הם עליך, או נופלים עליך מלמעלה. בחיי. הזוי לגמרי, אבל נכון.

לאט לאט התחלנו למעוך ולנגב, תוך כדי העלאת השערות לגבי מקור הנגע. בשלב מסוים, כבר נמאס לי להיות עדין במלאכת ההרג (כדי לא לגעת ברימות) ופשוט שמתי את מגבת הנייר על הרימה ולחצתי עם האגודל. זה עושה מין "פופ" כזה כמו חצ'קון ממש ממש גדול. ואז מנגבים. אאאאאייייייייכככככססססס. בינתיים הילד כבר התחיל להיות עצבני (מה עם האוכל?!). די מהר הבנו שהעסק לא ייגמר בשעה הקרובה, ושצריכים למצוא פתרון לילד. סיכמנו שנגיע לנקדוה שבה הרצפה חסרת רימות (עד כמה שניתן לראות), ואני אקח אותו לסבא וסבתא, שלמזלנו גרים קרוב. אחר כך אחזור, ונמשיך במלאכה.

אחרי שהגענו למסקנה שמצאנו וחיסלנו את רובן, הבנו גם מהו מקור הנגע. הן זחלו להן ממתחת לדלפק שיש לנו במטבח. הקטע המוזר והנוגד-הסתברויות באופן מדהים, הוא שמדובר במתחת לדלפק ולא מתוך. אני לא מבין איך זבובה הצליחה להיכנס לשם ולהטיל ביצים בכלל! איך עלינו על זה? פשוט מאוד. ראינו שצצות לנו מהכיוון הזה עוד רימות!

סיבוב קצר כדי לשים את הילד אצל ההורים, וחזרתי. האשה עדיין יושבת ליד הדלפק. "יצאו עוד?" שאלתי. "ממממ.." ענתה. טוב. הגיע הזמן לרסס. מצמידים קש לספריי, ומתיזים אל מתחת לדלפק. לא לוקח הרבה זמן עד שמתחילות לזחול משם עוד רימות. אמנם לא בכמויות כמו שראינו בבוקר, אבל יש.

השלב הבא: להרים הכל ולהתחיל לשטוף. אין מה להרחיב בנושא, סטנדרטי למדי. אחרי השטיפה, עוד ריסוס.

עדיין יוצאות רימות, אם כי בכמויות הולכות ופוחתות.

האחרונה שזיהינו זכתה להימעך אתמול בבוקר, ומאז (טפו טפו טפו) לא ראינו עוד.

אני מקווה שזו הפעם האחרונה שנחווה דבר כזה. הבעיה שלנו היא שלא ניתן להזיז את הדלפק הזה – הוא מקובע לקיר עם סיליקון וגבס, וממש לא בא לי להתעסק עכשיו עם בינוי. אני אצטרך כנראה לאטום את החריצים האלה (למטה) עם סיליקון נוסף. אני עדיין לא מבין איך זבוב הצליח להטיל שם ביצים. הזוי לחלוטין…

ברררר…..

גועל נפש

אין, פשוט אין ביטוי אחר שיכול לתאר את התחושה של כניסה לתא השירותים במקום העבודה, והגילוי המחריד שיש אנשים שפשוט לא טורחים להרים את מושב האסלה כשהם "מטילים את מימיהם".

פיחס.