סרט אימה ב-10 שניות

אני יושב ורואה את הפרומואים לתכנית כלבוטק הקרובה – המטפלת האלימה מרמת השרון – והתחושות הרבות שעולות לי קשות לתיאור. כעס. תדהמה. חוסר אמונה במראה עיני. פחד. נשימה מואצת. העיניים לא רוצות לראות. היד רוצה להכות. חזק. לפרק לה ת'צורה.

אשתי אומרת לי "אולי אני פשוט אשאר בבית ואטפל בילדים?" ואני חושב – זה לא רעיון רע כל כך. מי צריך את כל הצרות האלה?

ואני לא מבין את המטפלות האלה – כן, מטפלות. תהיו בטוחים שיש עוד כאלה. שמישהו בבקשה יסביר לי כתוצאה ממה זה? שחיקה? חסכי ילדות? תחושת כוח? מה? מה גורם לאדם לעשות דברים כאלה לילד חסר אונים? אולי יש לזה פתרון? אולי הפתרון הוא מה שאשתי אמרה…

יש לי תחושה שבסופו של דבר, ולא תעזור שום פמיניסטית תורנית שתמחה – מרגע שבאים ילדים, האמא היא זו שמותאמת הכי טוב לטפל בהם ולגדל אותם.

באיזשהו מקום אני חושב שצריך לעשות רגרסיה כלשהי. לאפשר לאחד מההורים להישאר בבית, ולקבל זאת כנורמה. לאפשר כך שהשכר של ההורה שעובד מחוץ לבית יגדל כדי לחפות על ההורה שבבית (ושאף אחד לא יעבוד עליכם לרגע אחד – להישאר בבית עם הילדים זו עבודה קשה, אם לא בין הקשות ביותר שיש).

אחרי שכתבתי את הפסקה האחרונה היתה לי הארה קטנה – המטפלות האלה מקבלות כסף כדי לטפל בילדים שדי קשה לטפל בהם. מבחינתם, הילדים האלה הם גורם הכנסה ותו לא. אין להן את ההתניה לאהוב כל אחד ואחד מהם כמו שיש להורה שליוה את ילדיו מלידתם. כסף בא והולך. תמיד אפשר למצוא הכנסה אחרת. ילד – לא. שמחת חיים שאבדה – לא. ילדות מאושרת שנרמסה תחת יד אלימה – לא.

עצוב לי. אני חושב על הילד שלי שאוטוטו בן שנה וחצי, ובינתיים אנחנו איכשהו מצליחים לארגן שהסבתות (שתזכנה לחיים ארוכים) יטפלו בו בזמן שאנחנו בעבודה. מתישהו זה ייגמר, אני אומר לעצמי. צריכים למצוא משפחתון (עלבון למושג בימינו). אבל הלב לא נותן – אחרי מראות שכאלה. אולי באמת עדיף שתישארי בבית, אמא'לה. מה עם הכסף? שטויות – נסתדר. העיקר הבריאות.

ומה אומרים לילד אחרי שהוא עובד דבר כזה? איך סולחים לעצמך אחרי דבר כזה? שנתת לילד שלך לסבול ככה? אז נכון, לא ידעת. אבל זה לא משנה את העובדה שזה קרה. איך הורה שנותן את נשמת אפו לילד שלו יכול לחיות עם עצמו אחרי זה? לא יודע, וגם לא רוצה לדעת. לא מקנא בהורים האלה. אני בטוח שאני לא היחיד.

שאיפה ארוכה…

נשיפה…

לפרסם.

מודעות פרסומת

הערגה לנוסטלגיה דביקה

קראתי בבלוג של ארנון – גם אבא יש רק אחד – את מה שיש לו לומר על נוסטלגיה. יש שם גם סרטון נוסטלגי ומקסים מאוד שאני ממליץ לכם לראות.

אחרי שצפיתי, וקראתי, חשבתי על זה קצת. גם לי יש פרצי נוסטלגיה כאלה. במיוחד עכשיו, כשיש לי את יהונתן. יש רגעים שבהם אני מוצא את עצמי מדמיין מצבים שונים של בילוי משותף, שכולל משחקים, ספרים או כל דבר אחר שיוכל לחזק את הקשר ביני לבינו. ברוב המקרים זה כולל פריט כלשהו שליווה גם אותי באותו גיל. הוא בסך הכל בן שישה וחצי חודשים, אבל אני כבר חושב על זה. למה? מה כל כך מושך במחשבות הנוסטלגיות האלה?

אני חושב שזה בגלל שזה מאפשר לי לחזור לאותם ימים בהם הכל היה פשוט יותר, ללא הסחה של מחויבויות כמו עבודה, חשבונות לשלם, לימודים, משכנתא ועוד כל מיני. אז, היתה לי את האפשרות להתמקד במה שאני עושה – רוצה ואוהב לעשות – ללא שום צורך במחשבה נוספת על דברים אחרים.

אני ממש מצפה לרגעים האלה. כבר הצטיידנו בכמה ספרים שבטח מוכרים לחלקכם. סיר הסירים – מוכר למישהו? גם יש כבר לגו ראשוני, ואני בטוח שאני אהנה בדיוק כמו יהונתן מלהרכיב את זה. ברמות אחרות אולי, אבל אהנה לבטח.

אני חושב שיש שני גורמים עיקריים שגורמים לנו לחזור אחורה, "אל מחוז ילדותנו". האחד הוא מה שציינתי מקודם: כשהיינו באותו גיל, יכולנו להתמקד בדברים האלה ללא שום הסחה. זה מה שהעסיק אותנו, מילא את זמננו, וכבש את ליבנו לראשונה. תחשבו על הנשיקה הראשונה. החברה הראשונה. היום הראשון בבית הספר. הפעם הראשונה שבה אנו חווים משהו שמשפיע עלינו באופן רוחני היא זו שבדרך כלל נחקקת בראשנו הכי טוב.

הראשוניות הזו מתקשרת גם לגורם השני – כל דבר שיוצר שינוי משמעותי בחיינו, או מותיר את חותמו עלינו, נשאר איתנו. הדוגמא הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא הגלגל. כמה זמן כבר אנחנו משתמשים בהמצאה הזו? והנורה? הומצאה ממש לא מזמן, באופן יחסי. עכשיו תחשבו כמה המצאות נוספות היו במאה האחרונה, ובכמה מהן אנחנו ממש משתמשים על בסיס יומיומי? מה שאני רוצה לומר הוא שככל שהדבר בו נתקלנו יצר שינוי מהותי בחיינו, כך נוקיר אותו יותר. כשאתה קטן, זה קל להיות מופתע מחדש. כל דבר הוא חדש בשבילך. ככל שאתה מתבגר, וצובר נסיון, קשה יותר להיות מופתע, ולכן יש פחות דברים אליהם אתה באמת מתגעגע.

מכירים (וזוכרים) את The Secret of Monkey Island? למה דווקא המשחק הזה חקוק לי, ולכל כך הרבה מבני דורי, כל כך טוב בזכרון? בדיוק מאותן סיבות – כשהוא יצא, יכולתי להנות ממנו ללא שום הפרעות. להתמקד רק בזה. לשאוב את כל ההנאה ללא חשש מהסחות. בנוסף, זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בדבר כזה (אחרי הקווסטים הטקסטואליים למיניהם). זה היה חדש, מרענן. הופתעתי. נהנתי. זה השפיע עליי. היום כבר נדיר שאהיה מופתע ממשחקי ההרפתקאות שיוצאים. אין חדש תחת השמש.

כמובן שזה מושפע גם ממספר ההזדמנויות שיש לך לחוות את אותם דברים. ככל שמזדמן לך פחות לחוות את זה, אתה תתגעגע לזה יותר. למשל, טיול בגינה נשמע לי פחות מושך מטיול בחו"ל. אבל אם לא ייצא לי לבקר בגינה תקופה מאוד ארוכה, אני אתחיל להתגעגע גם לזה. פשוט, לא?

זהו. זה מה שיש לי לומר על נוסטלגיה. עכשיו בא לי לעשות הרבה דברים שאין לי זמן לעשות. לא, זה לא נכון לומר את זה. יותר נכון יהיה לומר שבא לי לעשות הרבה דברים שפחות חשוב לי לפנות זמן בשבילם (למה, לעזאזל?). גם זה יקרה, כשיהונתן יגדל קצת.

בינתיים אני נהנה מיהונתן בדיוק כמו שהוא – וזה הדבר האחרון שיש לי לומר: אסור לנו לשכוח שההווה הוא מה שיהיה הנוסטלגיה שלנו בעתיד, ולכן, ככל שנשקיע יותר בלהנות מההווה, ככה נהנה מלהתרפק עליו בעתיד.