חדר חושך לכתיבה ממוקדת

אחד מהדברים שגיליתי מכתיבה לבלוג הוא שלפעמים יש צורך בניתוק מהסחות דעת ויצירה של "סביבה תומכת כתיבה". אחד הכלים לעשות זאת הוא על-ידי הקמה של סביבה בה המיקוד הוא על הכתיבה בלבד. בלי קישורים, בלי תמונות ובלי כל מיני תוספות אחרות – כתיבה נטו. את הקישוטים תמיד אפשר להוסיף אחר-כך.

מכירים את הסצנות האלה מהסרטים שבהם מככב איזה סופר שנוסע לבקתה בהרים וכותב שם על מכונת הכתיבה הארכאית? על סביבה כזו אני מדבר, רק שאין בקתה(כי למי יש כסף בכלל), ומכונת הכתיבה עברה שדרוג קל.

אז יש כלי נחמד שמספק לי סביבה די אידאלית לזה. קוראים לכלי DarkRoom והוא בא בשלוש גרסאות שאני מכיר: גרסה למק בשם WriteRoom (שעולה כסף, כמו כל תוכנה מצ'וקמקת למק), גרסה מקוונת שנקראת Writer, והגרסה שבה אני משתמש לחלונות (שהיא בחינם, אבל אפשר לתרום). מה עם לינוקס? לא ממש התעמקתי בזה, אבל נראה לי שהתאמה כלשהי של vim יכולה לעשות את העבודה, כמו שמתואר בשרשור הזה בפורום של אובונטו.

בכל אופן, הכלי הזה עוזר לי מאוד למקד את התהליך המחשבתי של הכתיבה, לזרז את הכתיבה עצמה וגם עוזר לשפוך רעיונות. אחרי שהכל יצא, אני מסדר ועורך. פשוט יש משהו במסך השחור הריק שדוחף את הראש לשפוך מחשבות אל המסך – להוציא החוצה דברים כדי למלא אותו.

ככה זה נראה בזמן שכתבתי את הרשומה הזו (לחצו על התמונה להגדלה):

darkroom.png

התוכנה משתמשת בצירופי מקשים שמוכרים לכל מי שרגיל לעבוד בחלונות או וורד, כך שקל מאוד להתחיל לעבוד איתה (מה שאני לא יכול לומר על vim). היתרון של הגרסאות הלוקליות על-פני המקוונת הוא שניתן לעבוד במסך מלא לגמרי, ואת הגרסה החלונאית אפשר אפילו לשאת במקל USB המועדף עליכם.

נסו ותהנו 🙂

מודעות פרסומת

באיחור לא אופנתי

Blog Day 2007

הגיע תורי להציג את החמישה שלי במסגרת פוסט של BlogDay. אצלי זה הפך ל-BlogWeek. לא נורא. להתכונן למבחן באסמבלי זה חשוב יותר. קצת יותר. גם יום ההולדת הראשון של הילד הראשון זה משהו שדורש תשומת לב, לא? התאריך היה 29/8. כן, 5 ימים אחרי יום ההולדת שלי. חסכוני, הילד. כולה בן שנה.

קשה. קשה לבחור רק חמישה. רציתי לבחור כאלו שאולי אנשים פחות מכירים (הרי זו המטרה של כל היום המזורגג הזה, לא?). תהנו.

  1. גם אבא יש רק אחד – אין מה לעשות. אחרי שנולד לך ילד, הדברים האלה מדברים אליך. לכל מי שהורה בהווה או בעתיד, זהו בלוג חובה.
  2. תומר אפק – בחור שהשתתף בקורס הכשרה שהעברתי לא מזמן. הוא אומר שהוא גילה מחדש את הרשת בזכותי, ופתח עכשיו בלוג חדש. באופן אישי אני יכול לומר שמדובר בבחור עם שכל חד, משעשע, וכיפי. אני אשמח לראות אותו כותב באופן קבוע, כי נראה לי שברגע שימצא את הכיוון שלו, יהיה מעניין מאוד לקרוא את הבלוג שלו. תנו לו בתיגבוב, ותראו לו ששווה לו להמשיך ולא להיתקע.
  3. חבצואל היבוסי – למרות שהוא מופיע אצלי בצד, איפשהו, נראה לי שלא הרבה מכירים את הכתיבה שלו. חנן אהב (אופס, עוד בלוג שאני קורא שורבב לכאן. אבל בואו נודה בזה, מי לא קורא אותו?). אני בטוח שגם אתם תאהבו. הסגנון שלו הוא ציני כמו שאני אוהב, מצחיק לאללה, והקטעים שבהם הוא נכנס (מילולית) באמ-אמא של חברות שירות למיניהן פשוט קורעים אותי מרוב הנאה ואושר.
  4. מערכות מידע לעסקים קטנים – כל פוסט זהב, וכל מילה נוספת מיותרת. גיל, תעשה לי עבודה סמינריונית!
  5. מחשבות, מחשבים, ושאר דברי בלע – מעבר לעובדה שאיכות הפוסטים של עומרי מחפה על התדירות הנמוכה יחסית שבה הוא כותב (ואין בזה שום דבר רע), עומרי הוא זה שהכיר לי את Escape Pod – פודקאסט סיפורי מדע-בדיוני שדרכו הכרתי גם את PseudoPod (סיפורי אימה). רק העובדה הזו מזכה אותו בהכללתו בקורא רסס שלי כפיד קבוע, גם אם הכתיבה שלו לא היתה מעניינת בכלל (כן, זה עד כדי כך טוב, והכתיבה של עומרי שווה לא פחות).

עד הפעם הבאה, להתראות.

אני חי על הירח

דרך NOTCOT הגעתי לקליפ המהפנט והמקסים הזה. מדובר באנימציה של יאנים פויג עבור שיר בשם I live on the moon של להקה בשם kwoon.

אני לא שם פה סרטון יוטוב או משהו כזה כי זה פשוט עלבון לקליפ. עדיף שתורידו אותו מפה, ותודו לי אחר כך.

הארי פוטר, אבל קצת אחרת

אני רוצה שיהיה משהו ברור – אני נהנה מלקרוא את סדרת הספרים הזו, אבל אני לא מחשיב את עצמי כמעריץ. כן, צפיתי בכל הסרטים, אבל בואו נודה בזה – קשה לי להאמין שיש מי שקרא את הספרים ולא ראה את הסרטים. האם אני אקרא את כל הסדרה שוב? יכול להיות, אבל קשה לי להאמין. אני מעדיף לקרוא מחדש את סדרת אמבר, או חולית (שכבר קראתי לפחות שלוש פעמים. את שתיהן).

אשתי, לעומת זאת, באמת משוגעת על העסק הזה. היא כבר קראה את הסדרה כולה פעמיים לפחות, ולפני שיצא הספר האחרון, היא קראה את זה שלפניו עוד פעם, רק כדי להיות מעודכנת לגמרי לגבי כל העלילה. כשיצא הספר האחרון, היא לא יכלה להתאפק עד שיצא התרגום בעברית (כל הקודמים שיש לה הם בעברית) ורכשה אותו. הבעיה שלה היתה שבקצב שהיא קוראת את הספר, היא כנראה לא תסיים אותו אפילו עד שיצא התרגום בעברית… מה לעשות, יש אנשים שלא מסתדרים עם אנגלית כמוני…

מה עושים? משכנעים את הבעל להצטרף לחויה. הרעיון הכללי היה שאני אקרא את הספר בקול. בהתחלה חשבתי שהיא התחרפנה לגמרי. מה קרה לך? השתגעת לגמרי! לקרוא את הספר העבה הזה בקול?!

אבל, אחרי כמה מסעות שכנוע, נכנעתי. לעצמי אמרתי שבכל מקרה תיכננתי לקרוא את הספר, אז למה לא עכשיו? ואם זה עושה טוב לאשה, אז מה יכול להיות נורא כל כך? וחוץ מזה, הילד ירצה שאעשה את זה בשבילו בעוד שנה שנתיים, אז למה לא להתאמן על זה כבר עכשיו?

וכך יצא שכל ערב בשבועיים האחרונים, לאחר שהקטנצ'יק הלך לישון, התיישבנו לנו בסלון, כשהספר עב-הכרס נח על הכרס שלי (וחצי אבטיח עסיסי חתוך לקוביות בקערה בהישג-יד), וצללנו לתוך עולמה של רולינג…

אני חושב שהחויה היתה יחידה במינה… אני לא יודע לכמה מכם יצא להקריא ספר שלם (ובאורך כזה) בקול, אבל זה שונה מקריאה לעצמך. אני מודע לכך שבהחלט ייתכן שההורים שביניכם כבר הקריאו לילדים שלהם סיפורים לפני השינה, אבל אני מתאר לעצמי שמדובר בסיפורים שהם קצרים יחסית ובעלי מוטיבים פשוטים למדי, לא משהו בסגנון כזה…

גיליתי שיש שני הבדלים עיקריים בין קריאה עצמית לקריאה בקול בשביל אחרים:

הבדל ראשון הוא שלא ניתן לקרוא מהר. כשאני קורא לעצמי, אני קורא מאוד מהר, "ומדלג על מילים", כי אני מבין את משמעות המשפט, ועובר הלאה. כשקוראים בקול, לא ניתן לדלג – כל מילה צריכה להיהגות – וזה מאט את הקצב. נקודה משמעותה הפוגה. מעבר פסקה משמעותו שינוי קצב. הפיסוק משחק תפקיד משמעותי מאוד בדגש שניתן על כל מילה וחלק מהמשפט. מצד שני, בקטעים האינטנסיביים (קרבות, גילויים מרעישים וכדומה) גיליתי שגם קצב הקריאה מתגבר, ועדיין הדיבור חייב להיות (ואכן נותר) ברור וקליט.

הבדל שני הוא שפתאום גיליתי את עצמי נכנס לדמויות שאת מילותיהן אני מקריא. הקול שלי השתנה כדי להביע יותר טוב את הדמויות, במיוחד וולדמורט, עם הקול הקצת-גבוה ומתנשא, קריצ'ר, הגובלינים, האגריד, פלור עם המבטא הצרפתי שלה, כמעט כל דמות קיבלה קול שהוא קצת שונה מקול המספר (שהיה קולי הרגיל). בחלק מהדמויות אפילו השתדלתי שזה יהיה דומה לקול שלהם בסרטים – הבחירות שביצעו המלהקים, ברוב המקרים, מאוד תואמת למה שדמיינתי כשקראתי את הספרים הראשונים… לאט לאט גיליתי שאני גם מוסיף הבעות פנים, ותנועות ידיים על מנת להדגיש דברים מסויימים. זה היה… …מרענן. קצת כמו לשחק בתאטרון.

אני יכול לומר שזו חויה מאוד ייחודית, אבל נראה לי שזו לא תהיה היחידה. מאוד נהניתי מזה. יחד עם זאת, זה מאוד מתיש. אתם בטח מכירים את התופעה של קריאת ספר בערב, כשלאחר זמן מסוים אתה מגלה שנרדמת, ואת זה אתה מגלה רק בגלל שהאחיזה שלך בספר התרופפה והוא נופל בחבטה על גשר האף. זה גם שופך הרבה אור על העבודה שעושים כל אותם מספרי סיפורים קצרים שאני מוריד מפודקאסטים. זו לא עבודה קלה – לקרוא בקול…

אז זהו… זה מה שהעסיק אותי כמעט כל ערב בשבועיים האחרונים. היה נחמד. אם לא קראתם סיפור (של ממש, לא שיר ערש) בקול אף פעם, נסו זאת בעצמכם מתישהו. אני די בטוח שתגלו דברים חדשים על עצמכם.

שבוע טוב!