הרהורים של נושא כלים

אני לא בריא
אבל בני עוד פחות.
אני יושב ליד מיטתו
ער ודרוך,
לישון לא יכול.
והוא מנסה,
אילולא התקפי השיעול.
וכואב לו.
ורע לו.
וידיי מה?
קשורות.
אזוקות.
אין כוח בהן לעזור
למעט ליטוף
ואולי מילת עידוד.
מתנחם בכך שהחום נמוג לו.
דועך תחת מחנק תרופתי
ומקווה שלא יחזור.
וכואב לי.
בגוף ובנפש.
הלילה רק התחיל.
והקרב בשיאו.
והוא נלחם.
כי אין ברירה.
וקורא הוא אלי ואליה.
ושואל בדמע מדוע.
ותשובה אין.
אבל חיבוק יש.
וזה מרגיע.
אותי ואותו.
ואולי הבוקר
יביא מנוחה.
ושלווה.
וחיוך.
ונשכח.

רשיון להורות

למרות שאני עדיין מתקשה לעכל איך הורה מסוגל להשאיר את הילד שלו לבד באוטו סגור, אחרי שיצא לי לקרוא את הכתבה שמוזכרת כאן אני קצת יותר מבין איך זה יכול לקרות. קחו חשבון שמדובר בכתבה ארוכה, אבל מעניינת, מצמררת, מפחידה, וכמו שאומר מאט בלום – גורמת לך לרצות לחבק את הקטנים שלך אחרי שסיימת לקרוא. באמת.

לעומת זאת, נראה לי שהאבא שעשה את זה עשה זאת במודע – אני בספק רב אם זה קרה מבלי משים. אם נכון הדבר, האיש הזה היה צריך לאבד את רשיון ההורות שלו, לו היה קיים דבר כזה.

למזלם של ההורים, זה נגמר יחסית בטוב: הילד חי.