באיחור לא אופנתי

Blog Day 2007

הגיע תורי להציג את החמישה שלי במסגרת פוסט של BlogDay. אצלי זה הפך ל-BlogWeek. לא נורא. להתכונן למבחן באסמבלי זה חשוב יותר. קצת יותר. גם יום ההולדת הראשון של הילד הראשון זה משהו שדורש תשומת לב, לא? התאריך היה 29/8. כן, 5 ימים אחרי יום ההולדת שלי. חסכוני, הילד. כולה בן שנה.

קשה. קשה לבחור רק חמישה. רציתי לבחור כאלו שאולי אנשים פחות מכירים (הרי זו המטרה של כל היום המזורגג הזה, לא?). תהנו.

  1. גם אבא יש רק אחד – אין מה לעשות. אחרי שנולד לך ילד, הדברים האלה מדברים אליך. לכל מי שהורה בהווה או בעתיד, זהו בלוג חובה.
  2. תומר אפק – בחור שהשתתף בקורס הכשרה שהעברתי לא מזמן. הוא אומר שהוא גילה מחדש את הרשת בזכותי, ופתח עכשיו בלוג חדש. באופן אישי אני יכול לומר שמדובר בבחור עם שכל חד, משעשע, וכיפי. אני אשמח לראות אותו כותב באופן קבוע, כי נראה לי שברגע שימצא את הכיוון שלו, יהיה מעניין מאוד לקרוא את הבלוג שלו. תנו לו בתיגבוב, ותראו לו ששווה לו להמשיך ולא להיתקע.
  3. חבצואל היבוסי – למרות שהוא מופיע אצלי בצד, איפשהו, נראה לי שלא הרבה מכירים את הכתיבה שלו. חנן אהב (אופס, עוד בלוג שאני קורא שורבב לכאן. אבל בואו נודה בזה, מי לא קורא אותו?). אני בטוח שגם אתם תאהבו. הסגנון שלו הוא ציני כמו שאני אוהב, מצחיק לאללה, והקטעים שבהם הוא נכנס (מילולית) באמ-אמא של חברות שירות למיניהן פשוט קורעים אותי מרוב הנאה ואושר.
  4. מערכות מידע לעסקים קטנים – כל פוסט זהב, וכל מילה נוספת מיותרת. גיל, תעשה לי עבודה סמינריונית!
  5. מחשבות, מחשבים, ושאר דברי בלע – מעבר לעובדה שאיכות הפוסטים של עומרי מחפה על התדירות הנמוכה יחסית שבה הוא כותב (ואין בזה שום דבר רע), עומרי הוא זה שהכיר לי את Escape Pod – פודקאסט סיפורי מדע-בדיוני שדרכו הכרתי גם את PseudoPod (סיפורי אימה). רק העובדה הזו מזכה אותו בהכללתו בקורא רסס שלי כפיד קבוע, גם אם הכתיבה שלו לא היתה מעניינת בכלל (כן, זה עד כדי כך טוב, והכתיבה של עומרי שווה לא פחות).

עד הפעם הבאה, להתראות.

גם אני הייתי במפגש הבלוגרים אצל כרמל

וכל מה שיצא לי מזה הוא הפוסט המעפן הזה.

כן. אתמול הלכתי למפגש של גיקים.

הגעתי כשעה לאחר הזמן "הרשמי" שנקבע למפגש, כשהדבר היחיד שהעסיק את מחשבתי הוא איך אני נפטר כמה שיותר מהר מהשקית של האוכל שהבאתי איתי, מבלי להיתקל במישהו, להפיל אותה בטעות ולעשות צחוק מעצמי. כמובן שלתכנן תכניות זה טוב ויפה, אבל מה שקורה בפועל זה דבר אחר לגמרי. כשהגעתי, לא יכולתי שלא להתקל בקבוצה של מעשנים (הכניסה היתה מהחצר), ואז פגשתי לראשונה את שוקי גלילי ואפי פוקס. זה הלך בערך ככה:

שלום, אני רוני.

איזה רוני?

אה….. רוני יניב?…. נקודה נט?

אה! נעים מאוד! (כן, רואים.)

זה היה שלב ההתפכחות – כאן, אני לא בן-אדם. אני בלוג. מסקנה לכל מי שמתכנן על זה בעתיד: אם אתם לא דמות שכבר השפיעה באופן משמעותי באינטרנט, אף אחד לא מכיר אתכם כבן-אדם, אלא כבלוג. רעיון לעתיד – בואו למפגש עם חולצה שיש עליה תמונת מסך של הבלוג שלכם, או את השם שלו (אם אתם כמוני ועדיין לא הצלחתם לארגן לעצמכם עיצוב אישי שחורג מגבולות הקובריקה).

ביררתי בזריזות איפה נפרדים מהמעמסה, וניסיתי להבין מי זה מי ומה זה איפה. בדיוק ליד המקום בו רציתי להיפטר מהשקית היתה שרון, בעיצומה של שיחה נמרצת. כדי להיפטר מהשקית נאלצתי להפריע לדיון, ולהציג את עצמי. שרון הציגה בפני קבוצה שלמה של אנשים שבאותו רגע היה לי קצת קשה לקלוט את שמותיהם. מצטער, חבר'ה. לאחר אמירות שלום מנומסות גיליתי שהרישות החברתי המהיר הזה הוא משהו קצת חדש בשבילי, וחיפשתי מקום לשבת ולהרגיע את האדרנלין לפי שהגוף שלי יעבור למצב רגרסיבי ויחליט לברוח משם.

התיישבתי, כמה מביך, ישר ליד האוכל. הסתכלתי מסביבי, והפנים היחידות שזיהיתי מיד הם את יהונתן קלינגר, ועידו קינן. למי שרשום לרסס שלהם, והתעניין בהם קצת יותר, יהיה קשה לפספס אותם. התיישבתי לא רחוק מהם, וכתוצאה מכך יצא לי להכיר את יואב לרמן. גם הוא חדש בעסק, ונראה לי שאפילו היה יותר נרבוזי ממני באותו רגע. שוחחנו קצת, ואחרי כמה זמן, ובקבוק בירה אחד, גיליתי שנהיה לי קצת חם, אז יצאתי החוצה. שוקי ואפי עדיין היו שם, אז פשוט התקרבתי והאזנתי לשיחה שלהם שבמילים פשוטות נסבה סביב הקוד האתי שאפי שוקד עליו, איך מודדים הצלחה של בלוג ואיך מגיעים לשם (בגדול, צריכים להבין מה אתם רוצים להשיג באמצעות הבלוג, ומתמקדים בזה).

אחרי זה שבתי פנימה, וגיליתי שאני מנותק לגמרי ממה שקורה. בדרך הכי טובה שיכולתי לתאר את זה היא שהרגשתי כמו בפעם הראשונה שאתה נרשם ונכנס לפורום כלשהו – מה שנקרא lurker. צופה ולא משתתף. בנקודה מסויימת, מורין התיישבה לידי ושוחחנו קצת. אחר כך היא המשיכה להסתובב ואני נותרתי נטוע במקומי. בשלב מסויים, כרמל (המארחת) זיהתה את היותי מנותק והזמינה אותי להצטרף לשיחה שלה עם ליאור הנר ושוקי G. את שוקי וכרמל החליפה בשלב מסוים מורין, ונושאי השיחה היו גיקיים לחלוטין, כצפוי.

אחר כך הצטרפתי לדיון על רצפת החדר שנסב סביב די הרבה דברים כיפיים – wii, משחקי וידאו וסרטונים מצחיקים. אפי, אני מצפה בקוצר רוח שתעלה את הסרטון שצילמת בתאילנד עם המקומי שיורה וטוען.

בשלב מסויים מישהו הפנה את תשומת ליבי לנוכחותה של חנית, שלא זיהיתי. לצערי לא ניצלתי את ההזדמנות להיכרות אישית עם מי שתייגה אותי והקפיצה לי את הרייטינג בפעם הראשונה. אולי בפעם אחרת?

בניגוד לרוב הנוכחים, נאלצתי לעזוב מוקדם יחסית, כך שפיספסתי את השלב שבו הזמינו משטרה. מעניין שדווקא בקטע הזה, יש נטיה "לדרוש אבל לא לקיים". לאלו שנכחו, תחשבו על זה.

כמה דברים אחרים שגיליתי:

  • יהונתן קלינגר ואפי פוקס גבוהים בהרבה ממה שדמיינתי (יהונתן, אפילו התמונות שלך בפליקר לא הכינו אותי לגובה שלך).
  • זה הרגיש לי קצת כמו ספיד-דייטינג. בעיקר בגלל הזמן הקצר שהיה לרשותי להיות שם.

ודבר אחרון לסיום:

אולי זה נדמה לי, אבל לדעתי אני היחיד שהיה שם שיש לו לפחות ילד אחד, מה שרק העצים את תחושת הניתוק שלי מכל הסיטואציה (למרות שלאט לאט זה נחלש). בסופו של דבר, הפער שקיים בין הורים ללא-הורים (רווקים וגם נשואים) הוא מדהים. לוח הזמנים משתנה. סדר העדיפויות משתנה. היחס להורים משתנה. אתה עצמך משתנה. כל העולם שסביבך משתנה.

האם זה טוב או לא? לא נראה לי שאפשר לשפוט את זה במושגים כאלה. אני רק יכול לומר שההחלטות שביצעתי הם בדיוק אלו – ההחלטות שביצעתי. שרון כתבה על זה יפה מאוד. אולי אנחנו לא כל-כך שונים בסופו של דבר?